הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו

 צריכת זנות על ידי מקבלי קצבאות ציבוריות – פגיעה באמון ובצדק חברתי

כאשר אדם המקבל קצבאות ציבוריות – בין אם הוא חרדי ("דוס") ובין אם דתי-לאומי – משתמש בכספים אלו לצרכים בלתי מוסריים כמו צריכת זנות, מדובר לא רק בהתנהגות פסולה מבחינה אישית, אלא גם במעילה באמון הציבורי.

הפער בין ערכים להתנהגות:

כאשר מדובר באדם דתי – חרדי או דתי-לאומי – הפער בין ההצהרות על מוסר, צניעות וקדושה לבין התנהגות בפועל כמו ביקור בבתי זנות יוצר ציניות ציבורית, פוגע בתדמית הקהילה, ומעורר שאלות על כנות, יושר וערכים.

 קריאה לפיקוח וביקורת

• יש צורך בהגברת השקיפות בשימוש בכספי ציבור של תלמידי ישיבות יש מקום לביקורת מוסרית וחברתית.

• יש לעודד דיון ציבורי על אחריות אישית, מוסרית וכלכלית של ,תלמידי ישיבות מקבלי קצבאות.

• יש דיווחים שחרדים דוסים מבקרים אצל זונות גם באומן, יש לפתוח בחקירה ולקחת זכויות מאלה המועלים באמון העם.

  על השותפות בין גולדקנופף לאוחנה בקואליציה של נתניהו

הפוליטיקה הישראלית יודעת לייצר שותפויות שנראות בלתי אפשריות. אך יש רגעים שבהם עצם הישיבה כתף אל כתף מעלה שאלות עמוקות על ערכים, זהות ומהות השלטון.

 שני עולמות שונים

• מצד אחד – אוחנה, הומו, איש השוכב את זכר משכבי אישה – דבר שהתורה מתייחסת אליו בלשון ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה היא.

• מצד שני – גולדקנופף, נציג חרדי, המכריז כי “תורתנו אומנותנו” ודורש תקציבים בעבור לימוד התורה, מציג עצמו כמגן הערכים הדתיים.

והנה, שני אלה – השונים כל כך בהשקפת עולמם ובאורח חייהם – מוצאים עצמם שכם אל שכם, כתף אל כתף, בתוך אותה קואליציא פוליטית בהנהגת בנימין נתניהו.

 הפרדוקס

השותפות הזו אינה נובעת מקרבה רעיונית או אמונה משותפת, אלא מצורך פוליטי: הישרדות ממשלתית, חלוקת תקציבים ושימור כוח. כך נחשף הפער בין הצהרות ערכיות לבין מעשים פוליטיים. מי שטוען כי התורה היא אומנותו, יושב לצד מי שהתורה מתייחסת אליו בלשון תועבה.

 המשמעות

המסר לעם ברור: בפוליטיקה, ערכים מתכופפים מול אינטרסים. התורה הופכת לכלי מיקוח, והזהות האישית הופכת לאמצעי לגיוס כוח.

 סיכום

ברור כי תורתנו אינה אומנותם של גולדקנופף, צאן מרעיתו ורבו. משכך, אין זה נכון שהם ייחשבו כתלמידי ישיבה הזכאים לשכר מן העם בעבור עיסוקם. כאשר הכינוי “תורתנו אומנותנו” משמש ככיסוי בלבד ולא כמציאות אמיתית, הדבר פוגע באמון הציבור ובמהות התורה עצמה.

לפיכך, אני טוענת כי יש להדיח אותם מן המשרה הזאת, ולהפסיק את ההעמדת־פנים כאילו הם מייצגים את עולמה של תורה.

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת– בין אידיאל התורה למציאות של פרוטקשן ושוחד- קריאה לוועדת חקירה כללית.

לקחת את השמנת מהחתול- די לסחטנות הפוליטית- הפתרון לאי-שוויון ולפגיעה בנכים, ניצולי שואה, עניים וילדים רעבים הוא רשות רווחה א-פוליטית נפרדת. הגיע הזמן שמנהיגות הרווחה תיבחר בבחירה ישירה של העם ותנוהל בנאמנות.

וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת… וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים– גולדקנופף– כפתור זהב– וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם– כרצונו של גולדקנופף בעת הזאת.

המהלך להביא מפעלים ומשרדים לערים חרדיות הוא לא פתרון אמיתי אלא מנגנון מתוחכם להגדיל את התקבולים לדוסים מהמיסים של עם ישראל, כאשר ראשי הערים מבקשים למשוך מפעלים כדי ליהנות מהכנסות נוספות מארנונה בערים שתושביהן מקבלים יותר משהם נותנים.

 אם הרב משה בן מיימון היה חי עוד שנים:

על תיקון, ענווה, המשכיות ההגות — ונאמנות לדבר בורא עולם:

בפתח ספרו מורה נבוכים, פונה הרב משה בן מיימון לתלמידו ר׳ יוסף בן יהודה, ומניח יסוד עמוק: ההכרה באפשרות הטעות, והנכונות לתקן. הוא מודה כי לעיתים כתב דבר מה, ולאחר מכן גילה בו פגם או ניסוח לקוי, אך בחר שלא למחוק את הישן אלא להוסיף עליו את החדש. בכך הוא מלמד את תלמידו שיעור לא רק בהגות אלא גם במוסר ובאחריות הגותית.

 ענווה של חכם אמיתי:

הרב משה בן מיימון לא ראה את עצמו כנביא, אלא כחוקר, לומד, ומורה. הוא לא ביקש להכתיב אמת מוחלטת, אלא להנחות את תלמידיו בדרך אל האמת. הוא ידע שדבריו אינם סוף פסוק, אלא שלב במסע. הוא עצמו כתב:

"אל תקבל דברי מפני שאני אמרתים, אלא אם כן תשתכנע באמתם מצד ההוכחה."

במילים אלו הוא מבטל את הסמכות האישית שלו לטובת סמכות השכל וההיגיון. הוא מזמין את תלמידיו – ואת כל הדורות הבאים – לא לקבל את דבריו ככתבי קודש וכדבר בורא עולם, אלא לבחון, לשאול, ולהמשיך את דרכו מתוך אחריות ולא מתוך צייתנות.

 מה היה קורה אילו האריך ימים:

אם היה הרב משה בן מיימון חי עוד שנים, אין ספק שהיה ממשיך לבחון את דבריו, לשוב ולשקול את עמדותיו, ולתקן את אשר יימצא לנכון. הרי כבר בחייו שינה את דעתו בכמה סוגיות – בהלכה, בהגות, ובפרשנות המקרא. הוא לא חשש להודות בטעות, לא היסס להחליף עמדה, ולא נמנע מלהשאיר את הסתירה גלויה – כדי ללמד את תלמידיו ענווה, יושר, ופתיחות.

 שבע הסיבות לסתירות בטקסטים – בלשון הרב משה בן מיימון:

דע, כי הסיבות להימצאות הסתירות בדברים הנאמרים בספרים הן שבע:

1. שיהיו הדברים ההם נאמרים מפי שני אנשים, שכל אחד מהם בעל דעה שונה. והמחבר מביא דבריהם מבלי להודיע שהן שתי דעות, ויחשוב הקורא שהן סותרות.

2. שיהיה האדם עצמו אומר דבר אחד בזמן אחד, ואחר כך יחזור בו ויאמר דבר אחר. והמחבר יעתיק את שני הדברים, ולא יודיע שחזר בו.

3. שיהיה הדבר האחד נאמר בדרך משל, והאחר נאמר כפשוטו. והקורא לא יבחין בין המשל לבין הפשט, ויחשוב שיש סתירה.

4. שיהיה הרצון להסתיר את הדבר, ויאמרו דבר והיפוכו כדי להסתירו מן ההמון. כי אין ראוי שידעו הכל את הסודות.

5. שיהיה הרצון לעורר את השומע לעיון, ויאמרו דבר והיפוכו כדי שיתבונן ויחפש. והסתירה היא כלי לימודי.

6. שיהיה הדבר הראשון נאמר בשכחה, והשני נאמר בכוונה. כלומר, טעות אנוש – אך הרב מדגיש שזו סיבה נדירה אצל חכמים.

7. שיהיו שני הדברים נאמרים על שני עניינים שונים, והקורא יחשוב שהם על עניין אחד. והסתירה נראית רק בגלל בלבול בין ההקשרים.

 תיקון כדרך חיים:

הרב משה בן מיימון לא רק לימד את תלמידו להבין את סודות התורה – הוא לימד אותו איך לחשוב. הוא לא ביקש ממנו לקבל את דבריו כמות שהם, אלא:

• להבין את דרכי החשיבה שלו

• להשתמש בשכלו ובכלי הביקורת שלו

• ואם ימצא טעות – לתקן.

המשמעות היא שתלמידו של הרב – וכל לומד בדורות הבאים – אינו רק שומר המסורת, אלא גם ממשיכה, מפתחה, ולעיתים גם מתקנה. לא מתוך זלזול, אלא מתוך נאמנות עמוקה לרוחו של הרב שבקשה ממנו גם זאת. גם כדי לא לחטוא בחטא הגאוה שדבריו שלו עצמו יהיו קודמים לבורא עולם בעיני תלמידיו.

 צמיחה דורית מתוך תיקון:

היכולת לתקן, לשנות, ולהתפתח אינה רק עניין אישי – היא יסוד לצמיחה דורית. כל דור של תלמידים נדרש לא רק ללמוד את דברי הרב, אלא גם לברר אותם מחדש, לאור השכל, הניסיון, והאתגרים של זמנו. כך נוצרת מסורת חיה – לא קפואה, אלא נושמת. מסורת שבה כל דור מוסיף נדבך, מעמיק את ההבנה, ולעיתים גם משנה את המבנה.

 תשוקה להבין את רצון בורא עולם – יסוד ההמשכיות:

אך מעל לכל, עומדת נאמנות לדבר בורא עולם. זו הרוח הנלמדת מדברי הרב משה בן מיימון, וזו גם הרוח שמנחה את התלמיד בדרכו. התיקון, השאלה, וההמשכיות אינם נובעים מרצון אישי בלבד – אלא מתוך תשוקה להבין את רצון בורא עולם באמת וביושר. ולכן, כאשר התלמיד ממשיך את רבו, הוא אינו רק מהדהד את דבריו – אלא ממשיך את דרכו, מתוך נאמנות לרוחו ומתוך רצון להבין ולקיים את דבר בורא עולם.

 סיכום: נאמנות לרוח, תיקון מתוך אמת, והמשכיות חיה:

אם היה הרב משה בן מיימון חי עוד שנים, ודאי היה מוסיף, משנה, מתקן את דבריו שלו עצמו. הוא לא היה רוצה שיקפיאו את הגותו, אלא שימשיכו אותה. ולכן, תלמידו האמיתי אינו זה שמשנן את דבריו – אלא זה שמעז לחשוב, לשאול, ולבנות על יסודותיו בניין חדש. כך נבנית צמיחה דורית אמיתית – מתוך ענווה, מתוך אחריות, ומתוך נאמנות לדבר בורא עולם.

ועצה אחת קודמת לכול: עצת בורא עולם קודמת לעצת הרב. ואם יבחין התלמיד בטעות בדברי רבו – גם לאחר מותו – חובתו לתקן, להעמיק, ולצמוח. זו אינה בגידה – זו נאמנות. זו אינה סטייה – זו המשכיות.

גולדקנופף – משמעותו "כפתור זהב".

 הפלשתים על פי התורה:

התורה והנביאים מתארים את הפלשתים כעם שמוצאו מכַּפְתוֹר:

• וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִֽים:  וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָֽצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִֽים: בראשית.  – הפלשתים כצאצאי מצרים בן חם.

•  וְהָֽעַוִּים הַיֹּֽשְׁבִים בַּֽחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּֽצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּֽשְׁבוּ תַחְתָּֽם- דברים – הכפתורים השתלטו על עזה.

• הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם יְהוָה הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר- עמוס.

• כדי  להבין מי הם הכושים-- וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל יְהוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר יְהוָה אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ: וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְהוָה וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד: דברי הימים.

 דברי גולדקנופף בבית שמש:

בוועידת החינוך בבית שמש (מרץ 2025), שר השיכון יצחק גולדקנופף אמר כי הצליח להעביר פרויקטים שהיו מיועדים לעם ישראל לטובת הציבור החרדי:

“גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי – אז הוצאנו את זה… לציבור החרדי.”

תחקירים חשפו כי מכרזי דיור בהיקף אלפי יחידות דיור שונו ל"צביון חרדי", תוך מתן הנחות והטבות משמעותיות. במקביל, רשת הגנים של משפחתו קיבלה הקצאות קרקע ומבנים בעיר בית שמש.

 הקשר הסמלי:

• הכפתורים השתלטו על עזה והעבירו את השליטה לעצמם.

• בימינו: "יו"ר דגל התורה משה גפני נזף בשר יצחק גולדקנופף, לאחר שביקר בחבל עזה וקרא להתיישבות ברצועה. "אתה נוסע ומדבר על ההתיישבות בעזה בשם יו"ר יהדות התורה, תפסיק לדבר בשם יהדות התורה, אתה לא מייצג אותי בשום צורה" - כך פורסם היום (שני) בתוכנית "כאן הערב" בכאן רשת ב" כאן חדשות.

• בימינו: גולדקנופף מתאר בגלוי העברה של משאבים – דיור, קרקעות, תקציבים – מעם ישראל לציבור החרדי.

השם גולדקנופף (כפתור הזהב) מקבל כאן משמעות כפולה:

• "כפתור" – כמו הכפתורים המקראיים, סמל להשתלטות והעברה.

• "זהב" – סמל לעושר ולממון, בדיוק כפי שהמאמרים מתארים העברת משאבים כלכליים.

 סיכום

הפסוקים בתורה מתארים את הפלשתים כעם שהגיע מכפתור, השמיד את העוים וישב בעזה – תהליך של העברה ושליטה. דברי גולדקנופף בבית שמש מהדהדים דימוי דומה: העברת משאבים מעם ישראל לדוסים תוך יצירת מציאות חדשה. השם גולדקנופף – כפתור הזהב הופך לסמל מודרני של אותה פעולה: אחיזה, שליטה וממון.

נראה מפה שגולדקנופף כדלילה.

 מינויי מקורבים: המחלה השקטה שמכרסמת במוסדות המדינה:

בזמן שעם ישראל מוסת על ידי כותרות דרמטיות בעת מלחמה מתחת לפני השטח מתרחשת מהומה עמוקה בהרבה — מינויי מקורבים לתפקידים בכירים במוסדות המדינה, לעיתים תוך עקיפת נהלים, קפיצות בדרגה והתאמות "אישיות" לתפקידים רגישים. מקרהו של המקורב לשר בן גביר, שהוקפץ שתי דרגות כדי להתאים לתפקיד בכיר במשטרה, אינו חריג — הוא חלק מדפוס רחב ומדאיג.

השאלה שעם ישראל נותר איתה היא לא רק האם האדם מתאים לתפקיד, אלא האם הוא פשוט מתאים לשר.

לא מקרה בודד: תקדימים מטרידים:

• יאיר נתניהו וההסתדרות הציונית: מינויו לתפקיד ציבורי נפסל בשל ניגוד עניינים מובהק — בן של ראש ממשלה בתפקיד ציבורי, ללא הליך מיון תקני.

• דוד בר וההסתדרות: חשדות למינויי מקורבים ומקורבים למקורביו כמו גבאי סוכן הביטוח וחברו.

באם בן גביר לא יבחר או לא יהיה בממשלה — המינוי יישאר:

חשוב להבין: תפקידים בכירים במשטרה ובשירות הציבורי אינם זמניים כמו כהונת שר. הניצב שמונה יישאר בתפקידו גם כאשר בן גביר לא יהיה עוד בממשלה. המשמעות היא שמינוי שנעשה משיקולים פוליטיים עלול להשפיע על תפקוד המערכת שנים קדימה — גם תחת הנהגה אחרת.

• המשטרה אמורה להיות גוף מקצועי, ניטרלי, חסר פניות.

• מינויי מקורבים מערערים את העצמאות הזו, ומחדירים שיקולים זרים למערכת.

• הם יוצרים תלות אישית, נאמנות פוליטית, ולעיתים גם חשש מהתערבות עתידית.

 ההשלכות החברתיות והמערכתיות:

• כאשר העם מזהה שהמערכת אינה פועלת לפי עקרונות של צדק ושוויון, האמון מתערער.

• פגיעה במקצועיות: תפקידים רגישים דורשים ניסיון, הכשרה ויכולת — לא רק קשרים.

• הנצחת תרבות של פרוטקציא: מינוי כזה יוצר תקדים, ומעודד אחרים לנסות "לעקוף את התור".

 הגיע הזמן לחשוב שוב ולתקן:

עם ישראל זכאי למוסדות מדינה מקצועיים, נקיים מהשפעות פוליטיות. יש לדרוש שקיפות מלאה בכל הליך מינוי, ועדות בלתי תלויות לבחינת התאמה, והגבלת יכולת שרים למנות מקורבים ללא הליך תקני.

המהומה סביב חקירת ניצב בנימין, כפי שטוען עורך דינו, אולי באמת "רוב מהומה על לא מאומה". אך המהומה האמיתית היא זו שמתרחשת בשקט — מינויי מקורבים שמכרסמים באמון עם ישראל וביסודות הדמוקרטיה.

 סך שווי ההטבות וההכנסות החודשיות:

הערות לדוח,

אנשים אלה גם מקבלים עוד הטבות, לימודים, הטבות בתחבורה, השלמת הכנסה, קצבת אסיר משוחרר, הנחת בארנונה וכו'. לכן אתה רואה אותם עם ג'יפים בשכונות...

וזה כסף יחסית קטן לעומת - תוכנית סידור משרה למקורבים:

המקרה:

גדעון סער באפס מנדטים חזר כמקבץ נדבות לליכוד וכך שרד פוליטית. אם ביבי לא עושה לו טובה אז הוא לא קיים.

אני אגיב בקצרה:

גם הבת שלו לא הייתה שם אם אבא שלה לא היה חבר של ביבי.

נראה מפה שמסביב לביבי מקרקרים הסער.... רק שלא יחזירו את הממצמצת לשידור שוב..

המקרה:

הבת של סער רמזה שהיא הבת של הלוזר, אמרה משהו והוסיפה "זה רק בגלל שאני הבת של שר החוץ" כמהדרת עצמה..

אגיב בקצרה:

גדעון סער באפס מנדטים חזר כמקבץ נדבות לליכוד וכך שרד פוליטית. אם ביבי לא עושה לו טובה אז הוא לא היה קיים.

 השפעת הצבעה מלאה של 135,000 משפחות על מספר המנדטים:

"זוהראן ממדאני ניצח בבחירות בניו יורק: "נבלום את טראמפ" כאן.

מנהיגות של איחוד או פילוג? מחשבות על נאום הניצחון של זוהראן ממדאני:

הבחירות לראשות עיריית ניו יורק הסתיימו בניצחונו של זוהראן ממדאני, מועמד המפלגה הדמוקרטית, שזכה לתמיכה רחבה בעיר. אך בעוד שהניצחון הפוליטי שלו ראוי לציון, הדרך שבה בחר לפתוח את כהונתו – בנאום ניצחון לוחמני – מעוררת שאלות מהותיות על סגנון מנהיגות, אחריות ציבורית, ויכולת לאחד במקום לפלג.

ממדאני פתח את נאומו בהצהרה חריפה: "נבלום את טראמפ". משפט זה, שנאמר ברגע חגיגי של ניצחון, אינו רק ביטוי לעמדה פוליטית – הוא סימן דרך. במקום לפנות בגישה מאחדת, ממדאני בחר לפתוח במלחמה. במקום לקרוא לדיאלוג, הוא קרא לעימות. במקום להושיט יד – הוא הניף אגרוף.

אין ספק שממדאני מייצג קו אידיאולוגי שונה מזה של הנשיא טראמפ. אך דווקא בשל כך, הציפייה ממנהיג מקומי היא לגלות בגרות, אחריות, ואצילות. טראמפ, על אף המחלוקות, הוא נשיא נבחר של ארצות הברית – כולל תושבי ניו יורק. רבים מהם אולי לא הצביעו לממדאני, אך הם עדיין אזרחים שראויים לייצוג, לשיח, ולכבוד.

היה ראוי יותר אם ממדאני היה פונה ישירות לנשיא ואומר: "אני כאן, נבחרתי. בוא נדבר. בוא נראה איך נוכל לפעול יחד לטובת תושבי העיר – שחלקם גם תומכים בך." גישה כזו הייתה משדרת מנהיגות אמיתית, פתיחות, ונכונות לשיתוף פעולה – גם מול חילוקי דעות. היא הייתה מבטאת את הרוח הדמוקרטית האמיתית: לא רק ניצחון בבחירות, אלא גם יכולת לייצר גשרים בין מחנות.

הבחירה לפתוח את כהונתו בהצהרה לוחמנית מעידה על סגנון פוליטי שמקדש את העימות. אך האם זה מה שתושבי ניו יורק צריכים? האם זה מה שהעיר זקוקה לו בשעה של אתגרים כלכליים, חברתיים וביטחוניים? האם לא עדיף היה להתחיל בגישה של פיוס, של שותפות, של אחריות?

מנהיגות אינה נמדדת רק בעמדות – אלא גם בסגנון. יש הבדל בין עקרונות לבין גישה. אפשר להחזיק בעמדות נחרצות, אך לבטא אותן באצילות. אפשר להתנגד למדיניות מסוימת, אך לעשות זאת מתוך כבוד למוסדות ולנבחרים. אפשר להיות לוחם – אך גם להיות מנהיג.

ממדאני החמיץ הזדמנות נדירה: להפוך את רגע הניצחון לרגע של איחוד. הוא יכול היה לקרוא לכל תושבי העיר – תומכים ומתנגדים – להצטרף למסע של שינוי. הוא יכול היה להראות שאפשר להיות פרוגרסיבי, אך גם ממלכתי. שהוא לא רק נבחר ציבור, אלא גם דמות מאחדת.

הבחירה לפתוח במתקפה על טראמפ אולי תספק את הבסיס הפוליטי שלו, אך היא עלולה להרחיק את שאר הציבור. היא עלולה להעמיק את השסעים, להחריף את הקיטוב, ולפגוע באמון הציבורי. ובעיקר – היא עלולה להחמיץ את מהות התפקיד: לשרת את כולם, לא רק את המחנה שלך.

בסופו של דבר, מנהיגות אמיתית נמדדת לא רק ביכולת לנצח – אלא ביכולת לאחד. לא רק בכוח – אלא גם בחסד. לא רק בעקרונות – אלא גם באצילות. ניו יורק זקוקה למנהיג שיראה לה דרך חדשה – לא רק פוליטית, אלא גם מוסרית. השאלה היא האם ממדאני מסוגל לכך.

יחס תלמידי ישיבות נתמכים מתוך כלל היהודים בישראל- 2025 לפי הספורות הנוצריות:

הנתון של 221,306 תלמידי ישיבות נתמכים מבוסס על דיווח משרד הדתות לחודש דצמבר 2024.

תלמידי הישיבה שמקבלים קצבאות, כולל רווקים ונשואים.

טבלה יחסית – לויים פקודים מול כלל ישראל במדבר:

HELLO.

Hamas prepared and planned this war for several years.

HAMAS received billions from Qatar. During that time Hamas built a city of tunnels under Gaza. HAMAS bought a great deal of weapons and stockpiled food and drink for HIS men in the tunnels. HAMAS did not build shelters for the Palestinian people to serve as protection from the rockets. HAMAS did not prepare food reserves for the Palestinian people to feed FEED THEM DURING THE WAR THAT THEY PLANED AND OPEN. 

HAMAS launched the war on October 7th, surprising Israel, which thought the money they received would guarantee SILENCE

And HAMAS fired rockets TO Israel. The people of Israel went down to the shelters that the state had built. When Israel fired rockets in response, the Palestinian people had no shelters and were hit.

You do not expect Israel not to respond to the attack because the Palestinians have no shelters. That is why more of them were harmed.

Some said that during the attacks Palestinians wanted to go down into the tunnels and Hamas DID NOT LET THEM ENTER into the tunnels.

Israel did it's best not to harm Palestinians and warned in advance before it struck a particular area.

It is clear to all of us that Hamas is to blame for the suffering of the Palestinians.

If Hamas had built above ground instead of below ground, Gaza would look different today.

If Hamas had built industrial and agricultural enterprises with the money HE received, the situation of the Palestinians would be different today.

It appears here that not out of love for the Palestinians but out of hatred of Israel, these antisemites allied with the Palestinians.

Let it be clear.

By Mis Michal Cohen.  

דברים אלה נשלחו לכ- 200 משרדי חוץ וכ- 250 גופי תקשורת בעולם.