וככה שמתי לב במאמר שהם כותבים את השם של המפלגה של הרמטכ"ל לשעבר – אייזנקוט- ישר! עם הקפדה על הסימן קריאה, כנראה הוראה ממנהלי הקמפיין שלו.
שלום, אז ככה , יש עוד מעט בחירות בישראל. אני לא בוחרת לכנסת.יש בעיה עם חוקת הדמוקרטיא שהבוחר מחוייב לקבל את קביעת הרוב. זאת אומרת שלמרות שאדם לא בחר בביבי , אם ביבי הרכיב קואליציא, כבוחר, האדם מחוייב לקבל את ביבי כמושל בו. ואני לא מוכנה לקבל את קביעת הרוב מבחינת משילות עלי שלא כפי שבחרתי.מבחינה תורנית אני לא חוטאת בזאת שאני מוציאה עצמי מהרוב בדבר הזה.אני עושה ראונד חדש על ספר שמואל.בספר שמואל יש את עניין משפט המלך.לפני שנדבר על מלכים. ביבי לא נחשב למלך בישראל. אין אדם שיכול להחשב מלך בישראל בארץ הזאת אם בורא עולם לא בחר בו.מה שבחר העם במשפט המלך הוא משהו כמו שיטת ממשל, ניתנה לעם זכות בחירה לבחור במשילות מלך במקום משילות שופט נביא במשמעות שבורא עולם מולך עליהם. אך, את המלך בורא עולם בוחר, בורא עולם מולך על המלך מבני העם הזה והמלך הנבחר הזה מקבל את המפתחות, כמו שאומרים, למלוך על העם כפי שהותר לו במשפט המלך.לביבי אין זכויות מלך בארץ הזאת כמשפט המלך על העם הזה.גם לא לטראמפ.ולענייננו.אני לא בוחרת לכנסת, אתם יכולים לקרוא עוד פה:ואני ככה קוראת בכל ענייני הבחירות עכשיו אומרים בנט ירד אייזנקוט עלה ובנט מכנס ישיבת חירום!!!וככה שמתי לב במאמר שהם כותבים את השם של המפלגה של הרמטכ"ל לשעבר - אייזנקוט- ישר! עם הקפדה על הסימן קריאה, כנראה הוראה ממנהלי הקמפיין שלו.במאמר מוסגר:אייזנקוט הוא כמו בשיר על הרמטכ"ל התימני ממוצא אשכנזי של הגשש החיוור בשירם הנודע "עובדים עלינו" שהוא רלוונטי גם בימינו אנו. לפי השם של אייזנקוט נראה שהוא רמטכ"ל מרוקאי ממוצא אשכנזי, וכשמו כן הוא חזק (בסקרים).הקיצר.שמתי לב להקפדה הזאת. יש בזה עניין עם תשומת הלב שלנו שאנו רואים את סימן הקריאה, הוא מחזק את המילה כמו שאדם מגביר את הקול. |
מעניין.
הברית שמעצבת החלטות מנהיגים בישראל: מאולמרט ובוש ועד נתניהו, טראמפ ובנט — מה שרואים משם לא רואים מכאן נוסח שרון.
מאמר פרשנות: הברית שמציבה גבולות — מאולמרט מול בוש ועד נתניהו מול טראמפבפוליטיקה הישראלית יש כלל לא כתוב, אך כמעט תמיד נוכח: ישראל אינה אומרת את ההפך מנשיא ארצות הברית, במיוחד כאשר היחסים בין המנהיגים קרובים והברית האסטרטגית נמצאת במרכז הבמה.הדפוס הזה בלט היטב אחרי מלחמת לבנון השנייה, והוא ניכר גם במציאות המדינית של ימינו.🔵 2006: אסד שולח מסרים — וישראל מביטה לוושינגטוןלאחר מלחמת לבנון השנייה, בשאר אל־אסד העביר מסרים ברורים על נכונות לחידוש מו״מ עם ישראל. במקביל, ממשל בוש ראה בסוריה חלק מ“ציר הרשע” והתנגד לכל מהלך מדיני מולה.באותה תקופה:
הדבר לא תמיד נאמר במפורש, אך הוא היה ברור לכל מי שעקב אחר המערכת המדינית.🔵 המסר לאסד: לא אומרים את ההפך מבושבכתבה שפורסמה ב־YNET ב־21.12.2006, אולמרט נשאל ישירות האם ישראל העבירה לאסד מסר שונה מזה של בוש. הוא לא אמר “כן”, אבל גם לא אמר “לא”. הוא פשוט חזר על העיקרון: ישראל מתואמת עם ארצות הברית.בפועל, זה היה קו הגבול: אם וושינגטון מתנגדת — ירושלים לא תתקדם.🔵 2020–2024: נתניהו מול טראמפ — אותה דינמיקה, שמות אחריםהדפוס הזה לא נעלם. הוא רק לבש פנים חדשות.בימי טראמפ, היחסים האישיים בינו לבין נתניהו היו מהצמודים שידעה ישראל עם נשיא אמריקאי. במצב כזה, ראש ממשלה ישראלי:
גם כאשר היו פערים בעמדות, הם נותרו מאחורי הקלעים. הצורך לשמור על הברית ועל הגיבוי האמריקאי גבר על כל רצון לייצר מחלוקת פומבית.🔵 סיכום: מה שרואים משם — לא תמיד רואים מפהההיסטוריא הפוליטית שלנו מלמדת שוב ושוב: מה שמנהיגים אומרים כשהם “כאן” — לא תמיד עומד כשהם מגיעים “לשם”.כך היה אצל שרון, אצל אולמרט, אצל נתניהו — וכך ייתכן שיהיה גם אצל נפתלי בנט.בנט עצמו כבר השמיע בעבר אמירות נחרצות על ההסכמים שנחתמו בתקופת טראמפ, צייץ על מה שלדעתו “לא היה נותן שיקרה”, והציג קווים אדומים ברורים. אבל הפוליטיקה הישראלית מלמדת אותנו שיערות כאלה הן לא סוף פסוק — הן רק צילום רגעי של נקודת מבט מסוימת בזמן.בעוד עשור, אם יעמוד בנט בעמדה שבה הוא נדרש לקבל החלטות אסטרטגיות בזירה אזורית רותחת, ייתכן מאוד שיגלה — כמו קודמיו — שהמציאות מורכבת יותר מהציוצים. ובאותו רגע, לא יהיה מפתיע אם עיתונאי כמו ירון אברהם ישלוף את אותם משפטים ישנים ויציב אותם מול המעשה החדש. בדיוק כפי שהראו לנתניהו את דבריו על אולמרט, וכפי שהראו לשרון את דבריו על עצמו.כי בסופו של דבר, מנהיגים רואים משם מה שלא ראו מפה. המידע שונה, האחריות שונה, והמרחב האסטרטגי שונה. הצהרות של “אני לעולם לא…” הן לעיתים רק עדות לכך שהאדם עדיין לא עמד מול המציאות שמחייבת אותו לשנות כיוון.ולכן, מה אפשר לומר עכשיו?בואו נחכה ונראה איך זה ייגמר. עוד לא נגמר — אפילו לא קרוב. ובמזרח התיכון, כמו שאנחנו יודעים היטב, יום שישי זה רחוק. הרבה מאוד יכול לקרות עד אז.
|
"הגורם הבטחוני" שלמעשה מבקש לערער את יציבות מנהיגותו של טראמפ ולהחליש את סיכוי ביבי להבחר שוב.
"תחקיר שפורסם בניו יורק טיימס מצטט גורמי ביטחון ישראליים שאמרו כי הסיבה למידור של ישראל מהשיחות הן הערכותיו האופטימיות של נתניהו לפני המערכה - שלא התממשו. לפי הדיווח, בישראל חוששים כי ההסכם המתגבש לא יעניק מענה לאיומים מאיראן או מלבנון" כאן חדשות.הפרסום בניו־יורק טיימס, המיוחס ל“גורם ביטחוני ישראלי”, מציג תמונה מטרידה: גורם מתוך מערכת הביטחון בישראל מוסר לעיתון האמריקאי כי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, יצא למערכה מול איראן בעקבות הערכותיו האופטימיות של בנימין נתניהו. לכאורה מדובר ב“הערכה מקצועית”, אך בפועל — הערכה אופטימית היא עצה, והצגתה כך בפני כלי תקשורת אמריקאי אינה תמימה.המשמעות הפוליטית של ההדלפה ברורה: היא עלולה לייצר לחץ פנימי על טראמפ.במציאות האמריקאית, שבה חלקים מהציבור רגישים במיוחד לכל רמז למעורבות זרה בהחלטות ביטחוניות, אמירה כזו עלולה להתפרש כטענה שישראל דחפה את ארה״ב למלחמה לא מוצדקת. הדבר עלול לשמש תחמושת בידי גורמים אנטישמיים, בידי יריבים פוליטיים של טראמפ, ובידי מי שמבקשים להציג את המלחמה ככישלון שנגרם בשל “עצת נתניהו”.הגורם הביטחוני שחשף זאת יודע היטב את ההשלכות. הוא יודע שהדבר עלול לערער את יציבותו הפוליטית של טראמפ מבית — ובכך להשפיע על עמדותיו במשאים ומתנים קריטיים, ובראשם ההסכם המתגבש מול איראן.ההשפעה האפשרית על ההסכם עם איראןאם טראמפ יעמוד תחת לחץ פוליטי פנימי, הוא עלול להתפשר בנקודות מהותיות:
הדלפה שמערערת את טראמפ עלולה להוביל להסכם חלש — כזה שלא יטפל באיום הגרעין ולא ייתן מענה לאיום מצפון.בישראל כבר הביעו חשש שההסכם המתגבש “לא ייתן מענה לאיומים מאיראן או מלבנון” — כך לפי הדיווח בכאן חדשות. אם כך, הדלפה שמחלישה את עמדת טראמפ עלולה להחמיר את המצב.האם מדובר במהלך פוליטי פנימי בישראל.הטיימינג, הניסוח והבחירה להדליף דווקא לעיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי מעלים שאלה נוספת: האם הגורם הביטחוני מבקש לפגוע בנתניהו בזירה הפוליטית הישראלית.הטענה שנתניהו נתן “הערכות אופטימיות מדי” — כלומר עצות שהובילו למהלך צבאי — עלולה לפגוע בתדמיתו הביטחונית, שהיא אבן יסוד במעמדו בישראל. אם ההסכם עם איראן ייחתם ללא טיפול בגרעין וללא הסדרה מול לבנון, הדבר עלול לפגוע עוד יותר בסיכוייו להיבחר מחדש.במילים אחרות: הדלפה כזו עלולה להיות מהלך שמטרתו לטרפד את נתניהו פוליטית, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל.הקשר לדמוקרטים בארה״בהעובדה שההדלפה נעשתה ל–New York Times — עיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי — מחזקת את האפשרות שהגורם המדליף קרוב יותר לעמדות הדמוקרטים מאשר לעמדות טראמפ. אם כך, הוא בוודאי מבין שהדברים ייתפסו בארה״ב כעוד טענה נגד טראמפ, ויוכלו לשמש את יריביו.המשמעות: הגורם המדליף פועל בזירה האמריקאית והישראלית בו־זמנית — ומערער את שני המנהיגים.סיכוםהדלפה של גורם ביטחוני ישראלי לניו־יורק טיימס, המייחסת לנתניהו השפעה על החלטת טראמפ לצאת למערכה מול איראן, אינה צעד תמים. היא עלולה:
המהלך נראה כמו פעולה פוליטית מחושבת — כזו שמשרתת אינטרסים פנימיים בישראל ובארה״ב, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל. |
אני לא בוחרת לכנסת, לא לראשות הממשלה, לא לראשות העיר– מיצוב מפלגה כזאת או אחרת- עלתה או ירדה בסקרים לא מפעיל אצלי רגש כל שהוא זה לא מבאס אותי ולא משמח אותי. אותו הדבר אם הקבוצה נצחה או הפסידה.. אין לי את הסרט הזה..
אני צופה בפוליטיקה מבחוץ — בלי פוזיציא.
אני לא בוחרת לכנסת, לא לראשות הממשלה, לא לראשות העיר. אני לא הולכת לקלפי. אני לא חלק משום צד פוליטי — לא ימין, לא שמאל, לא מרכז. העמדה שלי- ימין ושמאל רק חול וחול.
אני לא רואה את המציאות מהמקום של בוחרים. אני לא מתלבטת, לא שוקלת “למי לתת את הקול שלי”, ולא מחפשת מי מייצג אותי.
אני רואה את מה שקורה בזירה הפוליטית כמו שזה — AS IS.
מיצוב מפלגה כזאת או אחרת- עלתה או ירדה בסקרים לא מפעיל אצלי רגש כל שהוא זה לא מבאס אותי ולא משמח אותי. אותו הדבר אם הקבוצה נצחה או הפסידה.. אין לי את הסרט הזה..
אני רואה את השידורים, את המהלכים, את האחודים, את הפיצולים — כמו שהם. כשיש איחוד פוליטי, כמו זה בין בנט ולפיד, אני לא נרעשת. זה לא נוגע בי. אני פשוט רואה את זה קורה.
אני צופה בתקשורת שלא ממקום פוזיציא. אני לא אוהדת מפלגה כלשהיא.
אני לא משתתפת במשחק — ולכן אני גם לא נסחפת לתוכו. אני רואה את המציאות כמו שהיא, בלי מסננים ובלי צורך לבחור צד. ככה אני רואה את הקורות כפי שנראים בתקשורת. ברור שיש לי מחשבות כמו למה ואיך ולמה ככה. אך לתקשורת אין השפעה עלי- ברור לי שאנחנו לא רואים אותו הדבר.
הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב— יש פה שתי קבוצות– קבוצה אחת– חֹרְשֵׁי רָע– קבוצה שנית– חֹרְשֵׁי טוֹב– נבין תחילה מה הכוונה לחורשים– רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים.
הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב: משלי ארבעה עשר.יש פה שתי קבוצות שחקנים:קבוצה אחת:חֹרְשֵׁי רָעקבוצה שנית:חֹרְשֵׁי טוֹב:שתי הקבוצות הן קבוצות חורשות. נבין תחילה מה הכוונה לחורשים:כֹּה אָמַר יְהוָה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְיֹצְרוֹ הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי אֲנִי יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם וְכָל צְבָאָם צִוֵּיתִי: אָנֹכִי הַעִירֹתִהוּ בְצֶדֶק וְכָל דְּרָכָיו אֲיַשֵּׁר הוּא יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ לֹא בִמְחִיר וְלֹא בְשֹׁחַד אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: כֹּה אָמַר יְהוָה יְגִיעַ מִצְרַיִם וּסְחַר כּוּשׁ וּסְבָאִים אַנְשֵׁי מִדָּה עָלַיִךְ יַעֲבֹרוּ וְלָךְ יִהְיוּ אַחֲרַיִךְ יֵלֵכוּ בַּזִּקִּים יַעֲבֹרוּ וְאֵלַיִךְ יִשְׁתַּחֲוּוּ אֵלַיִךְ יִתְפַּלָּלוּ אַךְ בָּךְ אֵל וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים: אָכֵן אַתָּה אֵל מִסְתַּתֵּר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעַ: בּוֹשׁוּ וְגַם נִכְלְמוּ כֻּלָּם יַחְדָּו הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים: יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא תֵבֹשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד: ישעיהו.בּוֹשׁוּ וְגַם נִכְלְמוּ כֻּלָּם יַחְדָּו הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים:חורשי צירים זה כמו אנשים שהם פזורים במגרש כצרים עלינו להרע לנו:כאמור יש חורשים לרע ויש חורשים לטוב. החורש הנ"ל והחורש שלהלן אלה חורשים שחרשו להרע:שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי: עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים הֶאֱרִיכוּ (למענותם) לְמַעֲנִיתָם: תהלים.צוררי ישראל:יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי:שחרשו על גבינו להרע לנו:עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים:על גבינו כהולך אחרינו, כעוקב אחרינו להצר לנו.כדי להבין משילות, יש משילות ויש משילות..יש משילות שחורשת את אנשיה כבעלי תפקידים- שרי אלפים מאות ועשרות שנמצאים בשטח כדי לנהל את המדינה, גם במוסדות מדינה, כדי לתת שירות כדי לקיים סדר, משטרה להגנת העם וכו.ויש משילות שחורשת את אנשיה כאמצעי דיכוי העם, שליטה על העם עם שרותים חשאים כמו גיסטאפו, כמו סקורטטה.. שלטון שמקיים עליונות כלכלית של אנשיו ביחס לעם, אפליית אנשיו ביחס לעם, עושר גדול של קבוצה בעם לעומת עוני גדול בעם, שהוא מובנה מתוקף השלטון. |
יש הבדל בין יהודי בלגיא המתמודדים עם בעיות של בטחון אישי לבין יהודים בישראל המתמודדים עם אותה הבעיה.
מחשבה לשבת: אותו פחד, שתי מציאויות — והבדל אחד מהותי
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה שמעסיקה קהילות יהודיות בארץ ובעולם: תחושה שהמשטרה והרשויות אינן מצליחות להגן על האזרחים. אבל מאחורי הדמיון מסתתר הבדל עמוק בין מה שקורה בבלגיא לבין מה שקורה בישראל.
בלגיא: חוסר רצון
בקהילות יהודיות בבלגיא מתארים מציאות שבה המשטרה אינה ממהרת להתערב באירועים אנטישמיים או בפגיעה ביהודים. התחושה היא של ריחוק, אדישות, הימנעות — לא כשל מקצועי, אלא חוסר רצון.
יהודים רבים מספרים על תגובות איטיות, על טיפול רפה, ועל תחושה שהרשויות אינן רואות בהם עדיפות. לכן חלקם שוקלים לעלות לישראל, לא רק מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך צורך בסיסי בביטחון.
בבלגיא, אם כן, הבעיה אינה משילות שנשחקת — אלא רצון שאינו קיים.
ישראל: חוסר יכולת — ואובדן משילות
בישראל, גם בגליל גם פרפיריא בעיקר בתחום הפרוטקשן ובמרכז לאחר שמעגלי ה- SSQ התרחבו ומגיעים גם למקומות נוספים ולא רק בדרום תל אביב, נשמעת תלונה דומה: “המשטרה לא עושה דבר.”
אבל כאן המשמעות שונה לחלוטין. המשטרה מבקשת לפעול, אך בפועל אינה מצליחה לספק מענה. התוצאה בשטח היא תושבים הסובלים מפרוטקשן, ירי, אלימות ופריצות — ומרגישים שאין מי שיגן עליהם.
בישראל, בניגוד לבלגיא, הבעיה אינה חוסר רצון — אלא חוסר יכולת שמובילה לאובדן משילות ממשי. המדינה נסוגה מהשטח, וה"וואקום" מורגש היטב.
שתי מציאויות, שתי סיבות — אותה תוצאה
למרות שהשורש שונה לחלוטין — בבלגיא: חוסר רצון בישראל: חוסר יכולת
התוצאה דומה:
אזרחים מרגישים לא מוגנים
האמון ברשויות נשחק
קמות יוזמות שמירה פרטיות
אנשים מחפשים הגנה מחוץ למערכת
אבל המשמעות שונה: בישראל, התופעה הזו מצביעה על נסיגה של המדינה מתפקידה הבסיסי. בבלגיא, היא מצביעה על יחס בעייתי כלפי הקהילה היהודית, אך לא על קריסת משילות כללית.
משמרות אזרחיות: תוצאה של "ואקום"
במקומות שבהם האזרחים מרגישים שאין על מי לסמוך — הם מקימים משמרות אזרחיות. בלונדון, בגליל, בבלגיא — התופעה דומה, אך ההקשר שונה.
בישראל, משמרות אזרחיות הן עדות ישירה לכך שהמדינה נסוגה מהשטח. בבלגיא, הן עדות לכך שהקהילה היהודית אינה מרגישה מוגנת — אך המדינה עצמה אינה מאבדת שליטה כללית.
🌼 מחשבה לשבת
שתי קהילות יהודיות, שתי מדינות, שתי בעיות — אבל רק באחת מהן מדובר באובדן משילות.
ההבחנה הזו חשובה, כי היא קובעת לא רק מה קורה עכשיו — אלא מה עלול לקרות בהמשך.
קריאה לאיתן דוידי ולדוד אזולאי לעלות להנהגה הארצית ולהוביל את “המסחטה החדשה" .
בצפון הארץ פועלים שני ראשי מועצות בולטים: דוד אזולאי ואיתן דוידי. במהלך המלחמה שמענו מהם שוב ושוב על מצוקות תושבי הצפון — הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה כלכלית.
המצוקה הכלכלית בצפון איננה שולית ואיננה זמנית. היא עמוקה, מתמשכת, ומחריפה בזמן מלחמה ולאחריה. תושבים רבים מרגישים שהקול שלהם אינו נשמע בזירה הארצית, ושאין מי שמייצג אותם באמת.
מתוך המציאות הזו הצעתי לשני המנהיגים הללו לעלות מדרגה — מהנהגה מקומית להנהגה ארצית — ולהקים מפלגה חדשה שתייצג את תושבי הצפון ממקום של מקבלי החלטות משפיעים.
שם המפלגה המוצע: המסחטה החדשה – צפונים למען צפונים – אם אין אני לי, מי לי.
מפלגה כזו לא תתבסס על ימין או שמאל, לא על אידאולוגיא מפלגתית ולא על מחנות פוליטיים. היא תתבסס על דבר אחד בלבד: אינטרס תושבי הצפון ותו לא.
המודל ברור: מפלגה אזורית שמצטרפת לכל קואליציא — כל עוד הצפון מקבל את מה שמגיע לו. וכמו מפלגות מגזריות אחרות שפועלות בשיטה דומה, גם כאן העיקרון פשוט: אם לא תיתן לי — אני מפרק את הקואליציא. אם לא תיתן לי — אני מצביע נגד.
הכוח של מפלגה כזו עשוי להיות משמעותי, משום שהיא מייצגת חלק גדול מהם שמרגיש שלא רואים אותו. הצפון שילם מחיר כבד, ועדיין משלם. והצפון זקוק לכוח פוליטי שידאג לו באופן ישיר.
כדי להיכנס לבחירות הקרובות, ניתן לשקול חיבור למסגרת קיימת — למשל מפלגת המילואימניקים של יועז הנדל, שהקים את מטה הבחירות שלו דווקא בקריית שמונה. חיבור כזה עשוי לאפשר כניסה מהירה יותר למערכת הארצית, תוך שמירה על זהות צפונית ברורה.
הצעה זו אינה עוסקת באידאולוגיא — אלא בייצוג. היא מבקשת מההנהגה הארצית לראות את מה שברור לתושבי הצפון: יש כאן מנהיגות אמיתית, שמגיעה מהשטח, שמכירה את המצוקות firsthand, ושיכולה להפוך לכוח משמעותי בזירה הלאומית.
הצפון זקוק למי שיילחם עבורו. הצפון זקוק למי שידבר בשמו. והצפון כבר הראה מי הם האנשים שיכולים לעשות זאת.
כיצד פרשות עבר כמו חשבון הדולרים של לאה רבין לעומת פרשות בנות ימינו חושפות את השחיקה המוסרית ההולכת ומעמיקה, מדגישות את שינויי הנורמות, ומעלות שאלות קשות על אחריות, דוגמה אישית וגבולות הכוח בחברה דמוקרטית בתקופה שבה הציפיות משתנות והאמון נבחן מחדש.
השחיקה המוסרית בולטת במיוחד כשמשווים בין סערות פוליטיות של פעם לבין האופן שבו אנשים מגיבים אליהן כיום. פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין בשנות השבעים הפכה לסמל: עבירה מנהלית יחסית, שנגעה לאיסור החזקת מט"ח, הובילה להתפטרות ראש ממשלה מכהן. לא בגלל חומרת המעשה, אלא משום שהייתה תחושה עממית ברורה שמי שמוביל חייב לעמוד ברף גבוה יותר משל אדם רגיל.
🌑 שחיקה מוסרית של מנהיגים
הפער בין אז להיום מחדד תהליך מתמשך שבו הסטנדרט כלפי מי שנמצא בעמדת כוח הולך ונשחק.
התרגלות לחריגות — ככל שמצטברות פרשות, הן מפסיקות לזעזע. מה שבעבר היה בלתי נסבל הופך לשגרה.
הצפת מידע — ריבוי כותרות ורשתות חברתיות יוצר תחושת עומס. כל פרשה מוחלפת במהירות, ולכן גם האחריות מתפוגגת.
שבטיות פוליטית — במקום לשאול מה קרה, רבים שואלים מי עשה. אם זה “משלנו”, הנטייה היא להגן; אם “מהם”, להוקיע.
הסטת הדיון מהמעשה אל הסיפור — במקום לדון בעובדות, הוויכוח עובר לשאלה מי הדליף, מי מרוויח, מי רודף. המעשה עצמו נדחק.
כך נוצר מצב שבו מנהיגים מבינים שהמחיר על התנהגות לא תקינה נמוך בהרבה מבעבר. אם אין מחיר — אין תמריץ לשמור על רף גבוה.
🌒 שחיקה מוסרית של האנשים עצמם
השחיקה אינה חד־צדדית. גם מי שמצביע, מתווכח, קורא חדשות ומגיב — עובר תהליך.
עייפות מוסרית — ריבוי פרשות יוצר תחושת ייאוש: “כולם אותו דבר”. כשכולם אותו דבר, אין טעם לדרוש ניקיון כפיים.
העדפת תוצאות על יושרה — רבים מוכנים לסלוח על מעשים בעייתיים אם המנהיג נתפס כמי שמספק הישגים בתחומים אחרים.
שימוש במוסר כנשק — המוסר הופך לכלי התקפה פוליטי: מופעל נגד היריב, אך לא כלפי המחנה.
התרחקות מהרעיון של דוגמה אישית — בעבר מנהיג היה אמור לשמש מודל. היום רבים רואים בו “מנהל עבודה”, לא דמות ערכית.