יש תוכנית בערוץ כאן שמפגישים שניים לשיח אודות פרשת השבוע, ביום שישי האחרון ישבו לשיחה שניים.

האחד ברסלב חוזר בתשובה. השני בני עקיבא מולד בית ששינה אורחות, לא נראה לי שהוא בשאלה, חילוני.

ומה זה חילוני, חילוני זה לא רע, למישה כל עם ישראל מלבד הלוי הוא חילוני במשמעות שישה ימים בשבוע עובד שלא בקודש ובשבת לא עובד. נח. בימינו אנו, רוב העם גם מקיים מצוות מקרא קודש בשבת ולא עובד בשבת. עבודה לפיקוח נפש לא נחשבת חילול.

הכהן והלוי הם כל השבוע בקודש ומשכך הם לא בחול ומשכך הם לא חילונים. מבחינתי אין בעיה עם הבחור שלומד תורה ונראה שלא עובד בשבת. ואם עובד בשבת, זה כבר סרט אחר.  אך זה לא העניין.

הם דיברו כל מיני דברים ולי כצופה היו את מחשבותי בעת הצפיה לנוכח הדברים הנידונים.

להלן יומן צפיה:

לגבי נחש הנחושת וסמל הרפואה.

צריך לחשוב על הדבר מבחינת הנחש שהארס שלו משמש לרפואה.

משמע אדם שהוקש על ידי נחש, נרפא באמצעות הארס של הנחש, שהארס המרעיל הוא גם הנוגדן.

ואת זאת בורא עולם ידע, יען כי בורא עולם ברא את הנחש.

אז מה היה פה,

עם ישראל חטא ובורא עולם הקים עליו נחשים שנשכו אותו ומשה הלך לבורא עולם וביקש מרפא לעם והתרופה הייתה נחש נחושת על נס שכל נשוך היה מביט אל הנחש והנשוך היה מסתכל מעלה על הנחש והיה נרפא.

וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃ וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃ וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃  וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃  וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃  במדבר.

לביאור מאיוב:

כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ (וידו) וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה: איוב.

הוא יכאיב ויחבש, הוא בורא עולם, בורא עולם שלח את הנחש, בורא עולם גם שלח עם משה את התרופה.

לאדם אין זכות להכאיב ולרפא את הכאב, אסור שאדם יקח מקום כזה המדמה עצמו לבורא עולם.

וככה בשביל הכיף...

לגבי הנדנדה בשיר של ביאליק.

היה מישהו  השבוע בטלויזיא שייחס משמעות רוחנית לנדנדה בשירו של ביאליק, שבחיים פעם "אני ואתה"  למטה ופעם "אי ואתה" למעלה"   והרחיב למשמעויות של שמיים כסולם יעקב ועוד כהנא וכהנא..

אישית אני מאמינה שהשמיים שמיים לבורא עולם והארץ נתן לבני אדם.

יש למעלה ויש למעלה, כמו שיש למטה ויש למטה.

אמשיל זאת במשל הטרפז שהוא למעשה מעויין שקיצצו את הקצה השפיץ העליון וקיצצו לו את השפיץ התחתון. שגבולות הטרפז הן גבול האדם  ומשכך אדם לא יכול להגיע לשמיים אך גם לא לשאול.

הפינימיות של מגן דוד, הוא טרפז. שמסביבו  המגן עליו על משל אם אסק שמיים שם אתה, אם אציע שאול- הנך.

ומה קשור לנדנדה כפי שמציע המראיין שגם רואיין,

בנדנדה של ביאליק העולה למעלה עולה שכל כובד משקלו נושא זה שלמטה, שבזי אמר ככה-

עול מלכות רשעה פרוק מצווארי, שדי ענני נא ונפשי חלצה.

בנקודת המבט של הבחור מהטלויזיא המשווה רוחניות ללמטה ולמעלה בשיר נד נד של ביאליק, הלמטה הוא במקומות השפל, והוא שם מתוקף היותו נושא את כובד חטאת של העולה ממנו. וזה חטא גדול מאוד.

בסך הכל נראה פה שהאדם הזה עף על שיר ילדים תמים, למקומות של עצמו, של הבנותיו והשגיו שלו.

אלטלנה- נדנדה באיטלקית, עוד מימי המלכות הרביעית שעליה הלין בשירו הרב שלום שבזי.

סולם יעקב שראשו בשמיים, הוא סולם שמלאכים עלו וירדו בו, ולא בני אדם:

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יְהֹוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: בראשית.

למחשבה ראשונה,

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:

אם עסקינן בסולם משמיים לארץ, המשל הזה:

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:  וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: בראשית.

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ:

ואם מלאכים עולים ויורדים בסולם, אז גם המשל הזה:

כִּי אַתָּה יְהוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: תהלים.

בורא עולם אמר ליעקב שהוא ירד עימו ויעלה עימו, יעקב מת לפני שבורא עולם שחרר את זרעו ממצרים וזה נאמר לזרעו כשיצא ממצרים:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: שמות

🌿 קנאביס, תרופות פסיכיאטריות ותרופות נגד כאבים: בחינה מחודשת של סיכונים, סטיגמות וסטנדרטים כפולים

מבוא

הוויכוח סביב השימוש בקנאביס — רפואי או חופשי — ממשיך להיות אחד הנושאים המרכזיים בשיח העממי. מצד אחד, מחקרים רבים מצביעים על יעילותו של הקנאביס בהפחתת כאב, חרדה, בחילות, הפרעות שינה ומצבים רפואיים נוספים. מצד שני, ההתנגדות לשימוש בו עדיין חזקה, ולעיתים מבוססת על תפיסות ישנות וסטיגמות שאינן תואמות את הידע המדעי העדכני.

במקביל, תרופות פסיכיאטריות — הניתנות למיליוני אנשים — כוללות תופעות לוואי משמעותיות: פגיעה בכבד, עלייה במשקל, סוכרת, ערפול קוגניטיבי, הפרעות קצב לב, ותופעה חמורה במיוחד: סיכון מוגבר לאובדנות. הדבר אינו בגדר חשש בלבד — אלא אזהרה רשמית המופיעה בעלוני התרופות, כולל בתרופות נפוצות כמו ציפרלקס.

לצד אלו, קיימות גם תרופות נגד כאבים — חלקן נמכרות ללא מרשם — שעלולות לגרום להתמכרות, תלות פיזית, שימוש יתר ופגיעה באיברים פנימיים, אך אינן נתונות לאותה רמת ביקורת ציבורית כמו קנאביס.

פער זה מעלה שאלה מהותית: כיצד צמח בעל פרופיל סיכון נמוך יחסית מעורר התנגדות כה גדולה, בעוד תרופות בעלות סיכונים חמורים ומוכחים נהנות מלגיטימציא רחבה?

ציטוט מוויקיפדיה על ציפרלקס ואובדנות

"כמו תרופות אחרות מקבוצת ה‑SSRI, קיים סיכון מוגבר לאובדנות בתחילת הטיפול, במיוחד בקרב צעירים." — מתוך הערך "אסציטלופרם" בוויקיפדיה

הערך מציין במפורש כי מדובר באזהרה רשמית המופיעה בעלוני התרופות.

טבלה: השוואת סיכונים — קנאביס, תרופות פסיכיאטריות ותרופות נגד כאבים

ניתוח: למה קנאביס עדיין מעורר התנגדות?

1. סטיגמה היסטורית

הקנאביס סווג במשך עשרות שנים כסם מסוכן, הרבה לפני שהיו מחקרים מבוססים.

3. פערי מחקר

תרופות עוברות ניסויים קליניים מסודרים. קנאביס נחקר פחות בגלל מגבלות חוקיות היסטוריות.

4. תפיסה רווחת

תרופות נתפסות כ"מדעיות" ו"בטוחות". קנאביס נתפס כ"סם" — למרות שבפועל, פרופיל הסיכון שלו נמוך בהרבה משל חלק מהתרופות המקובלות.

מסקנה

הדיון סביב קנאביס חייב להתבסס על עובדות ולא על פחדים. כאשר משווים בצורה הוגנת, מתברר כי:

תרופות פסיכיאטריות ותרופות נגד כאבים נושאות סיכונים חמורים יותר מקנאביס — כולל סכנה ישירה ומוצהרת לאובדנות — אך נהנות מלגיטימציא רחבה בהרבה.

למחשבה

ולא דיברנו בכלל על אלכוהול — חומר המאושר לשימוש חופשי, למרות שסכנותיו לבריאות הגוף והנפש חמורות בהרבה משל קנאביס: פגיעה בכבד, התמכרות קשה, אלימות, תאונות דרכים, מחלות לב, סרטן ועוד. ובכל זאת, הוא חוקי, נגיש, מקובל חברתית — בעוד שקנאביס עדיין נאבק בסטיגמות ישנות.

צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר: משלי שנים עשר.

יש פה שניים:

צַדִּיק

רְשָׁעִים

לא מדובר פה על עשיר ועני.

יש שני עשירים אחד אוכל לשובע נפשו, כצורכו, העובדה שהאוכל לשובע נפשו לא סותרת את העובדה שהוא נהנה מהאוכל והטעם.

לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן:

לעומת העשיר הזה, העשיר השני ממשיך גם אחרי שהנפש שלו שבעה ובטנו מלאה והוא עדין לא שבע מבחינת מיצוי ההנאה מהטעם מהתענוגות של האוכל:

וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר:

ובמקום שהעשיר הראשון מפסיק לאכול העשיר הזה ממשיך לאכול הלאה להשביע רעב זה..

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם:  לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ: תהלים.

מבחינה כלכלית אותו הדבר.

כולל הקיבה שמתרחבת עם השנים ודורשת גם היא עוד..

יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב: משלי- שלושה עשר. 

זה כמו אדם שאוכל ואוכל ולא שבע ומשכך אין ערך לכל ההון שהוא צבר אם עדיין רעב.

יגיד השמן/העשיר הזה, שעדיף להיות עני/רעב כזה מעני/רעב כזה. עדיף העוני הזה מהעוני הזה, בשורה התחתונה, שוב הבחירה ברע במיעוטו. ועדין רע זה רע, יש אנשים שמתו מהשמנת יתר כמו שיש אנשים שמתו מרעב.

מענין לענין באותו ענין, המקרה בו דנן הוא משל כפי שהסברתי, הענין הבא הוא לא משל של רשעים וצדיקים, הכרתי לא מעט שמנים נחמדים. אך המקרה הזה משמש משל לזה מבחינה חומרית שיש בו את אותה תוצאה:

אני טוענת ויש התכנות שיש מחקר תומך לטענתי, שבעת הזאת מתים יותר מהשמנה ממתי רעב וזאת מבחינה גלובאלית. במחשבה הראשונה שאתה רואה מקומות מאופייני רעב כמו בנגלדש אז אתה חושב הפוך כי יש שם ריבוי בקרב קבוצת אדם גדולה, אך אם תחקור כמה מתים מסימפטום של השמנה  מבחינה גלובאלית יש התכנות שתגלה את שסימפטום של השמנה משול למגפה שאנשים מתים ממנה.

בישראל מתים מהשמנה כ- 4000 בני אדם בשנה (המידע מאדיבות הרובוט של בינג) באופן קבוע ממוצע.

בשורה התחתונה, מהשמנה מתים בשנה יותר מהקורונה, בשנה הראשונה של הקורונה מתו בישראל- כחמשת אלפים בני אדם.

וזאת מידי שנה שמפה לא נראה שיש מישהו רציני שפועל להמציא חיסון למגפה. אני טוענת שהריפוי הזה והזה נמצא במחקרי מדעי הרוח.

הצעדים שלא מספרים את המרחק – אלא את המאמץ

למה הגוף שלך הוא לא מכונית, ולמה מספר הצעדים חשוב יותר מהמרחק

כשאנחנו מדברים על הליכה, רוב האנשים חושבים מיד על מרחק: כמה קילומטרים הלכתי, כמה זמן לקח לי, ומה הייתה המהירות. אבל האמת הפיזיולוגית פשוטה בהרבה – הגוף שלנו לא עובד כמו מכונית. הוא לא שורף אנרגיא לפי מרחק, אלא לפי מאמץ. וכאן מתחיל ההבדל הגדול.

מכונית: דלק נצרך לפי מרחק

מכונית היא מערכת מכנית פשוטה יחסית. היא צורכת דלק בהתאם למרחק שהיא עוברת:

• אם נסעת 10 ק"מ – תצרכי כמות דלק מסוימת.

• אם נסעת את אותם 10 ק"מ מהר יותר או לאט יותר – תצרכי בערך אותו דלק.

• המנוע לא "מרגיש" כמה פעמים הגלגל הסתובב, אלא רק כמה דרך עבר הרכב.

במילים אחרות: במכונית, המרחק הוא המדד.

אדם: אנרגיה נשרפת לפי מאמץ, לא לפי מרחק

הגוף האנושי הוא מערכת ביולוגית מורכבת. הוא לא מודד קילומטרים – הוא מודד עבודה.

מה משפיע על שריפת האנרגיה?

• מספר ההתכווצויות של השרירים

• משך הפעילות

• קצב הלב

• עוצמת התנועה

• מאמץ מצטבר

המרחק הוא רק תוצאה צדדית של כל אלה.

לכן שני אנשים יכולים ללכת 1000 צעדים:

• אדם בגובה 1.60 מ' יעבור אולי 400 מטר

• אדם בגובה 1.80 מ' יעבור אולי 600 מטר

אבל מבחינת הגוף? שניהם ביצעו 1000 חזרות של אותה פעולה.

השרירים שלהם עבדו 1000 פעמים. הלב שלהם האיץ 1000 פעמים. המערכת האירובית שלהם הופעלה באותה תדירות.

דלק מול שומן: שני עולמות שונים

במכונית:

• דלק הוא חומר בעירה קבוע.

• נצרך לפי מרחק.

• לא משנה כמה פעמים הגלגל הסתובב.

באדם:

• שומן הוא מאגר אנרגיה.

• נשרף לפי מאמץ פיזיולוגי.

• מספר הצעדים הוא מדד ישיר למאמץ, לא המרחק.

לכן המלצות הבריאות מדברות על מספר צעדים ביום, ולא על מרחק. 8,000–10,000 צעדים ביום הם מדד שמתאים לכולם – גבוהים, נמוכים, צעירים ומבוגרים.

למה זה חשוב להבין?

כי הרבה אנשים מרגישים "פחות טובים" אם הם עוברים פחות מרחק. אבל זה פשוט לא נכון.

הגוף שלך לא יודע אם הלכת 400 מטר או 600 מטר. הוא יודע רק דבר אחד: כמה עבדת.

וכשמדובר בעבודה – מספר הצעדים הוא המדד המדויק ביותר.

סיכום: הגוף שלך הוא לא מכונית

מכונית מודדת מרחק. הגוף מודד מאמץ.

ולכן:

1000 צעדים הם 1000 פעולות של הגוף – בלי קשר למרחק שעברת. זה המדד האמיתי לכושר, לשריפת שומנים ולבריאות.

למחשבה-

הרבה מרצי המרתונים שמנצחים הם לרוב קטני קומה מאפריקה. המחשבה היא עד כמה הוא יותר מהיר מהגבוה ממנו אותו הוא ניצח במרתון מבחינת העובדה שנמוך הקומה שניצח עשה בעשרים קילומטרים יותר צעדים מגבוה הקומה וניצח.

 🙂 לפני שממשיכים – הנה שיר חמוד על צעדים, כי גם למאמץ מגיע חיוך קטן.

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה: משלי- עשרים ושניים.

חֲנֹךְ לַנַּעַר

אומרים שבזמן שמעצב אדם הוא זמן נערותו, ילדות, עד בגרותו, בעת הזאת הדברים הנלמדים כמו נחקקים בו ולכן:

גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה:

אך יש פה הסתייגות:

עַל פִּי דַרְכּוֹ

הבאור בהמשך המזמור:

אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר שֵׁבֶט מוּסָר יַרְחִיקֶנָּה מִמֶּנּוּ: משלי- עשרים ושניים.

יש התכנות שהנער ילמד במוסדות שמלמדים שלא כדרך המיועדת לנער שנמשלת לדרך איוולת שמטה אותו מדרכו (של בורא עולם וכפי שיועד לנער על פי דבר בורא עולם), יש התכנות שיפגוש בהמשך דרכו אנשים טובים שיחזירו אותו לדרך הנכונה לו. יש התכנות שלא.

ויסוצקי כתב- בין כל הדרכים הלא סלולות- אחת, לי.

תחשבו על ילד יהודי באם היה מגודל בקרב משפחה נאונאצית ונשלח לתנועת הנוער הנאו נאצית. מה יהיה עליו שיגדל. על המשל הזה: חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל־פִּי דַרְכּוֹ–  גַּם כִּי־יַזְקִין, לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה: משלי.

וַיֹּ֖אמֶר נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵֽלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ׃ וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֲדֹנִ֤י יֹדֵ֨עַ֙ כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃ יַֽעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה׃  וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י וַיֹּ֨אמֶר֙ לָ֣מָּה זֶּ֔ה אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה׃ וְיַֽעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֨הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת׃ פרשת וישלח יעקב.

כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים

וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י

בדיוק כמו שנכון לשים חגורה מיוחדת או כיסא בטיחות במיוחד לילדים ותינוקות, כך במקרה במקרה הזה התנועה, הנסיעה האיטית היתה נדרשת לבטיחות כדי שלא תהיה הטלטלה שתפגע בילדים הרכים שמאפיינת נסיעה מהירה, העצמות רכות ומשכך יותר פגיעות בנסיעה. וזאת אמר יעקב הרבה הרבה לפני חוק חגורת בטיחות, גם עם הצאן נדרש להזהר בדבר:

וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃

ומשכך עשיו ואנשיו:

יַֽעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ

ויעקב וצאנו ומשפחתו:

וַֽאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י

יען כי:

לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙

וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים

עם אלה איתו נדרשה הליכה איטית.

וּלְרֶ֣גֶל

רגלים במקרה הזה זה מנהג דרך לדבר, בגלל שעצמות הילדים רכות אז הרגל, המנהג עימם בנסיעה הוא נסיעה איטית אותו דבר לגבי המלאכה, מלאכת רעיית הצאן אי אפשר לנוע מהר גם עם הצאן והדבר ברור, וזה פרוש המילה רגל במקרה הזה.

כִּֽי־הַיְלָדִ֣ים רַכִּ֔ים וְהַצֹּ֥אן וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃

למחשבה:

וְהַבָּקָ֖ר עָל֣וֹת עָלָ֑י וּדְפָקוּם֙ י֣וֹם אֶחָ֔ד וָמֵ֖תוּ כָּל־הַצֹּֽאן׃

האדם מושל לא רק בעצמו הוא מושל גם על אלה– וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ– זאת אומרת שיש לו אחריות משילות על אלה ובהמשך– וַיִּקַּח יְהֹוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ– לעובדה זה ברור, הציווי הוא גם לשמור עליה– וּלְשָׁמְרָהּ–זאת אומרת שהאדם מושל גם באדמה וגם על כך יש לאדם אחריות משילות ומשכך נושא בדין במקרה ו…

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ: וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: שמות.

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד: וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:

למרות אימוץ בת פרעה את משה, משה היה:

כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי:

אותו הדבר לגבי שמואל הבן של חנה:

וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו: וַיַּעַל הָאִישׁ אֶלְקָנָה וְכָל בֵּיתוֹ לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֶת זֶבַח הַיָּמִים וְאֶת נִדְרוֹ: וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם: וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ: וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר: וַיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַפָּר וַיָּבִיאוּ אֶת הַנַּעַר אֶל עֵלִי: וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה: אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְהוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ: וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַיהוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַיהוָה: שמואל.

וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְהוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם:

אפשר גם לראות את זה, כסוג של גמילת ביניים כטהרת ביניים ביום השמיני:

הקשר בין ימי נידה למועד ברית המילה- פרשת הטמא והטהור.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא: וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ:  וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳרָ֑ה בְּכָל-קֹ֣דֶשׁ לֹֽא-תִגָּ֗ע וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד-מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָֽהֳרָֽהּ: פרשת הטמא והטהור.

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֹתָ֖הּ תִּטְמָֽא: וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ:

נראה שלא בכדי יש קשר בין ימי הטהרה הראשונים של יולדת למועד הברית של הבן באם זה מוזכר ביחד עם זה.

ממשה שהיה בן שלשה חודשים ושמצאה אותו בת פרעה נלמד שעדין לא היה גמול:

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:

כתבתי על כך בלימודי בתורה, מאוד חשוב היה שמשה התינוק ינק מחלב עברי זאת הצעת מרים שבת פרעה קבלה אותה:

וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:

ברור שבת פרעה הייתה יכולה להביא למשה חלב מהמינקות המצריות, אך היא הבינה שכהצעת מרים נכון לעשות ועשתה כך ולא רק, בת פרעה השמה למשה שם עברי על פי החוקה העברית:

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:

כמו חנה:

וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו: 

גם משה וגם שמואל היו נביאים ברבות הימים וזה היה הגידול שלהם בראשיתם:

וַתֵּשֶׁב הָאִשָּׁה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ עַד גָמְלָהּ אֹתוֹ: וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְהוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר:

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה:

על המשל הזה:

יַחֵ֣ל יִ֝שְׂרָאֵל אֶל-יְהוָ֑ה מֵֽ֝עַתָּ֗ה וְעַד-עוֹלָֽם: מזמור אחד ושלושים ומאה.

אפשר גם ללמוד על חשיבות חלב אם הנולד גם מפה:

כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי– חשוב מאוד לא לקחת לטלה את הזכות הזאת- כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה- אני טוענת שלא רק מבחינת צער בעלי חיים צריך לשמור על זאת, גם מבחינת כשרות הדבר לא נכון.

לימים בת פרעה בעת שלמה היתה האישה שעמה בנה שלמה את הבית הראשון לבורא עולם ונבנה לה אולם משפט כאולם המשפט ששפט בו שלמה:

וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט שָׁם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט עָשָׂה וְסָפוּן בָּאֶרֶז מֵהַקַּרְקַע עַד הַקַּרְקָע:  וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה: מלכים.

מפה נלמד שבת פרעה היתה אישה נכונה לשלמה שלא כמו הנשים שלקח לאחר מכן.

וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן-הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל-דָּ֑ם וְנָֽתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֨פֶשׁ֙ הָֽאֹכֶ֣לֶת אֶת-הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ:  כִּי נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַֽאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי-הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר: עַל-כֵּ֤ן אָמַ֨רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל-נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא-תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכֲכֶ֖ם לֹא-יֹ֥אכַל דָּֽם:  וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן-הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ-ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת-דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר: כִּי-נֶ֣פֶשׁ כָּל-בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל-בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל-בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל-אֹֽכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת: הכפרת.

כִּי נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒

כִּי-נֶ֣פֶשׁ כָּל-בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘

למחשבה:

מבדיקת תורה בענין ההפריא יש כמה תחומים לבדוק אם הדבר נכון ומה לא נכון ומה נכון:

דם:

אישה בעולת בעל ביום בעילתה עוברת לעם של בעלה, אם הבעל כנען, היא כנען.

האשה היא מצלעו של האדם ביום שהאדם בועל אישה הם נהיים בשר אחד כי הוא דבק בצלע החסרה לו. על אותו משל, ליהודים אסור לבעול ולהוליד מרחם בת כנען אפילו שיהודי בעל אותה הילד לא יהודי זאת צלע טמאה לו.

נפש הבשר היא בדם. וכך נפשה של הבעולה כנפש בעלה. כך גם האשה ממקרה ההפריא.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת: ויקרא.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא

אם אתה לא שורף את הדם של הבהמה ומשכך אוכל את הדם, הנפש הבהמית הזאת מתערבת עם דמך ומטמאת את דמך וכורתת אותך. מפה ניתן ללמוד שההזנה מהאם הנושאת את העובר ברחמה בעת הריון היא קובעת את מין הנפש. מבחינת נפש הבשר הילדה שלהם.

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא

הנפש שלך היא הדם שלך.

התינוקת הזאת הוזנה מהדם של האשה שנשאה אותה ברחמה  במהלך ההריון ומשכך לאשה הזאת וגם לבעלה של האשה הזאת יש קשר דם ונפש בהתאמה עם הילדה שנולדה. מבחינת נפש הבשר הילדה הזאת שלהם. גם של האשה וגם של בעלה. הדבר נקבע בזמן שהאשה בעולה ומשכך גם לאחר גירושין קשר הדם עם הבעל מתקיים.

צריך גם להסביר את הדבר לנעזרים באם פונדקאית. הפונדקאית צריכה להיות מהעם שלכם.

טומאת זרע:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: במדבר.

וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע

מפה אפשר ללמוד ששכבת הזרע שאינה של בעלה היא המטמאת.

וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ: וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן: במדבר.

הזנת הנולד לאחר שנולד:

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ  וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:  וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: שמות.

משה ינק חלב עברי וניתן לו שם עברי. לנוכח ידיעתנו שבת פרעה יכלה  להביא חלב מהמניקות מצריות ניתן ללמוד שיש חשיבות להניק את הנולד בחלב של אמו ויש ערכיות לדבר.,מהמפגש של משה עם נוגש פרעה שהכה את אחיו אנו למדים שבת פרעה לא הטתה את לבו של משה.

ובחזרה  לענין ההפריא לאחר שנולד וקביעה משפטים בענין:

עול אבות:

האשה הזאת לא יכולה לתבוע מהאיש שהזרע שלו  שיפרנס את הילדה הזאת, הוא לא חייב בפרנסתה וחטאיה. האיש שהזרע שלו לא נושא בעול הילדה הזאת.

במיוחד במקרה הזה שהזוג יודע שלא שלו הילדה ומתעקש לא למצוא את שלו ולהשאיר אצלו ילדה לא שלו כבדיעה הרווחת של מי הילד "תכלס" כמו שאומרים.. .

לפני שאתם סוגרים עניין עם ההורים הלא "ביולוגים" של הילדה שנולדה, תסבירו להם שאם בעוד שנתיים או שלוש שנים יתגלה שהילדה אוטיסטית או מפגרת או שיש לה כל פגם מולד שידרוש מהם הרבה התעסקויות כמו שאומרים, אין להם זכות למסור את הילדה לאומנה או להחזיר אותה לבית החולים. הם נושאים בעול.

מבחינת ביטוח:

ברור שלאחר התעקשות הזוג הזה להשאיר הילדה אצלו, ומשכך לא יוכלו לתבוע את בית החולים על טעותו זאת.

והלאה..

חשוב לדאוג שההפריא המקורית של הזוג הזה לא תגיע לזוג אחר.

יש התכנות גדולה שהזוג שהילדה היא מההפריא שלו, קיבל מהפריא לא שלו. זאת אומרת שיש התכנות שיש עוד זוג שקיבלו מהפריא לא שלהם.

(ברור שלמרות שקופה יכולה להיות פונדקאית, לא כדאי לעשות זאת).

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָֹ֛ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם:  דַּבְּר֛וּ אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ מִכָּל-הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל-הָאָֽרֶץ:  כֹּ֣ל | מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֨סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַֽעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ: אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִמַּֽעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶת-הַ֠גָּמָ֠ל כִּי-מַֽעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: וְאֶת-הַשָּׁפָ֗ן כִּי-מַֽעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:  וְאֶת-הָֽאַרְנֶ֗בֶת כִּי-מַֽעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם:  וְאֶֽת-הַֽ֠חֲזִ֠יר כִּֽי-מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֨סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא-יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם:  מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם:

אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר-לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ:  וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵין-ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם:  וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת-נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ: כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵין-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם:

וְאֶת-אֵ֨לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן-הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָֽכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת-הַנֶּ֨שֶׁר֙ וְאֶת-הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָֽעָזְנִיָּֽה:  וְאֶ֨ת-הַדָּאָ֔ה וְאֶת-הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: אֵ֥ת כָּל-עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ:  וְאֵת֙ בַּ֣ת הַיַּֽעֲנָ֔ה וְאֶת-הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת-הַשָּׁ֑חַף וְאֶת-הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ:  וְאֶת-הַכּ֥וֹס וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת-הַיַּנְשֽׁוּף: וְאֶת-הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת-הַקָּאָ֖ת וְאֶת-הָֽרָחָֽם:  וְאֵת֙ הַֽחֲסִידָ֔ה הָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת-הַדּֽוּכִיפַ֖ת וְאֶת-הָֽעֲטַלֵּֽף:

כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר-(לא) ל֤וֹ כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל-הָאָֽרֶץ: אֶת-אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת-הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת-הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת-הַֽחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת-הֶֽחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ:

וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר-ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְכָל-הַנֹּשֵׂ֖א מִנִּבְלָתָ֑ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

לְכָל-הַבְּהֵמָ֡ה אֲשֶׁ֣ר הִוא֩ מַפְרֶ֨סֶת פַּרְסָ֜ה וְשֶׁ֣סַע | אֵינֶ֣נָּה שֹׁסַ֗עַת וְגֵרָה֙ אֵינֶ֣נָּה מַֽעֲלָ֔ה טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִטְמָֽא:  וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-כַּפָּ֗יו בְּכָל-הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל-אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד-הָעָ֑רֶב טְמֵאִ֥ים הֵ֖מָּה לָכֶֽם:

וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָֽעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ:  וְהָֽאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת: אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל-הַשָּׁ֑רֶץ כָּל-הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

וְכֹ֣ל אֲשֶׁר-יִפֹּ֣ל-עָלָיו֩ מֵהֶ֨ם | בְּמֹתָ֜ם יִטְמָ֗א מִכָּל-כְּלִי-עֵץ֙ א֣וֹ בֶ֤גֶד אוֹ-עוֹר֙ א֣וֹ שָׂ֔ק כָּל-כְּלִ֕י אֲשֶׁר-יֵֽעָשֶׂ֥ה מְלָאכָ֖ה בָּהֶ֑ם בַּמַּ֧יִם יוּבָ֛א וְטָמֵ֥א עַד-הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר:  וְכָ֨ל-כְּלִי-חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר-יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל-תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ: מִכָּל-הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑א וְכָל-מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל-כְּלִ֖י יִטְמָֽא:  וְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁר-יִפֹּ֨ל מִנִּבְלָתָ֥ם | עָלָיו֘ יִטְמָא֒ תַּנּ֧וּר וְכִירַ֛יִם יֻתָּ֖ץ טְמֵאִ֣ים הֵ֑ם וּטְמֵאִ֖ים יִֽהְי֥וּ לָכֶֽם:  אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה-מַ֖יִם יִֽהְיֶ֣ה טָה֑וֹר וְנֹגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָֽא: וְכִ֤י יִפֹּל֙ מִנִּבְלָתָ֔ם עַל-כָּל-זֶ֥רַע זֵר֖וּעַ אֲשֶׁ֣ר יִזָּרֵ֑עַ טָה֖וֹר הֽוּא:  וְכִ֤י יֻתַּן-מַ֨יִם֙ עַל-זֶ֔רַע וְנָפַ֥ל מִנִּבְלָתָ֖ם עָלָ֑יו טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: וְכִ֤י יָמוּת֙ מִן-הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁר-הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאָכְלָ֑ה הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:  וְהָֽאֹכֵל֙ מִנִּבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָ֑רֶב וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔הּ יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: וְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵֽאָכֵֽל: כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל-גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כָּל-מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹֽאכְל֖וּם כִּי-שֶׁ֥קֶץ הֵֽם:

אַל-תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם:  כִּ֣י אֲנִ֣י יְהוָֹה֘ אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִֽתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל-הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל-הָאָֽרֶץ: כִּ֣י | אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה הַמַּֽעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִֽהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי:  זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָֽרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל-נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל-הָאָֽרֶץ:  לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּֽאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵֽאָכֵֽל:  פרשת הטמא והטהור.

.

.

אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר-לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ:  וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵין-ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם:  וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת-נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ: כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵין-ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם:

.

וְאֶת-אֵ֨לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן-הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָֽכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת-הַנֶּ֨שֶׁר֙ וְאֶת-הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָֽעָזְנִיָּֽה:  וְאֶ֨ת-הַדָּאָ֔ה וְאֶת-הָֽאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ: אֵ֥ת כָּל-עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ:  וְאֵת֙ בַּ֣ת הַיַּֽעֲנָ֔ה וְאֶת-הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת-הַשָּׁ֑חַף וְאֶת-הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ:  וְאֶת-הַכּ֥וֹס וְאֶת-הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת-הַיַּנְשֽׁוּף: וְאֶת-הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת-הַקָּאָ֖ת וְאֶת-הָֽרָחָֽם:  וְאֵת֙ הַֽחֲסִידָ֔ה הָֽאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת-הַדּֽוּכִיפַ֖ת וְאֶת-הָֽעֲטַלֵּֽף:

כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם: אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר-(לא) ל֤וֹ כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו לְנַתֵּ֥ר בָּהֵ֖ן עַל-הָאָֽרֶץ: אֶת-אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת-הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ וְאֶת-הַסָּלְעָ֖ם לְמִינֵ֑הוּ וְאֶת-הַֽחַרְגֹּ֣ל לְמִינֵ֔הוּ וְאֶת-הֶֽחָגָ֖ב לְמִינֵֽהוּ:

בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:  בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ: אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע: משלי- מזמור שלוש.

בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

יען כי מפה המשענת,

בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ: אַל תְּהִי חָכָם בְּעֵינֶיךָ יְרָא אֶת יְהוָה וְסוּר מֵרָע: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ: משלי- מזמור שלוש.

רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ:

הרפואה מאלה, דרך זאת:

רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ

הדגשה:

לְשָׁרֶּךָ

שָׁ

(צריך להבין שוב, הדברים הם משל, לא מדובר פה על רפואת הגוף וגם לא בדיוק רפואת נפש, מדובר פה על אורחות על דרך על ללכת בדרך בורא עולם היא הרפואה בעניין הזה. חברה נכונה יותר, חברה צודקת יותר וכו.. גם מבחינה כלכלית, לדרך הכלכלית יש משקל כבד באורחות המוצעים בתורתינו, כדי שלא...).

השרים, שירת המשוררים:

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: דברים.

אין פה הטלת דופי בבינה שלעצמה,

בינה זה טוב וחשוב לבקש בזאת את זאת, אך היא לא המשענת שלך, לא על הבינה אתה נשען, המשענת של המשכיל בבינה הזאת, היא בורא עולם שנתן לנו את הבינה הזאת להשכיל בה, הבינה הנלמדת בספר היא מבורא עולם, כמו שהברכה הנשמעת מפי הכהן, היא ברכה מבורא עולם:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:  יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:  וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם: במדבר.

כמו שבורא עולם הוא המברך הוא מקור הברכה, כך הוא מקור הבינה, על משל בצלאל בן אורי שבורא עולם מילא אותו רוח חכמה:

שקודם כל זאת:

בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ

ואחר כך זאת:

בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ:

חשוב מאוד לדייק בזאת, המשענת הוא בורא עולם:

בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

יען כי:

בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ: לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה: כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ: אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא: כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה: מזמור שני.

כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה:

כדבר פרעה ליוסף:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ: בראשית.

הילד והילדה שנפלו לרחוב נפלו לרוב לזנות. ההבדל בין הילד לילדה הוא שהילד היה צריך לעצב עצמו כדי להתאים לדרישות הזנאי, כי אם לא, הוא לא היה מצליח לייצר פרנסה. שזה ילד אז יש תהליך גדילה וזאת גדילה מעצבת. כמטמורפוזה.  אני טוענת שזאת לא האמת של הילד הזה שעוצב להיות אנדרוגינוס. 

אני חושבת לעצמי אייך אפשר להשיב את זה מדרך העוצב שבו ולהנחותו לדרך עולם המיועדת לו, נראה שזה יותר קשה מלצאת ממעגל הזנות.

הייתי רואה את הבחור באלנבי, הוא לא נראה כטראנס אך הוא שם לק בציפורניים כדרישת הזנאי, והוא בוכה כל הזמן. אני קוראת לו הילד הבוכה ופעם האחרונה שראיתי אותו הוא נראה כבן שלושים. וככה עם לק על הציפורניים ויחף ובוכה הוא מבקש עזרה מאנשים. כנראה ככה הוא הגיע לראשונה לגן החשמל, בהמשך הוא הבין שהוא צריך להתחפש כדי להשיג לקוחות. להתפרנס. והלאה.

במקרה הזה, של הילד הזה אני אומרת שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו.

זאת התפילה:

לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר:יְהוָה חֲקַרְתַּנִי, וַתֵּדָע.אַתָּה יָדַעְתָּ, שִׁבְתִּי וְקוּמִי; בַּנְתָּה לְרֵעִי, מֵרָחוֹק.אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ; וְכָל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה.כִּי אֵין מִלָּה, בִּלְשׁוֹנִי; הֵן יְהוָה, יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי; וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה.פלאיה פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי; נִשְׂגְּבָה, לֹא־אוּכַל לָהּ.אָנָה, אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ; וְאָנָה, מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח.אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה; וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ.אֶשָּׂא כַנְפֵי־שָׁחַר; אֶשְׁכְּנָה, בְּאַחֲרִית יָם.גַּם־שָׁם, יָדְךָ תַנְחֵנִי; וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.וָאֹמַר, אַךְ־חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי; וְלַיְלָה, אוֹר בַּעֲדֵנִי.גַּם־חֹשֶׁךְ, לֹא־יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ:וְלַיְלָה, כַּיּוֹם יָאִיר-- כַּחֲשֵׁיכָה, כָּאוֹרָה.כִּי־אַתָּה, קָנִיתָ כִלְיֹתָי; תְּסֻכֵּנִי, בְּבֶטֶן אִמִּי.אוֹדְךָ-- עַל כִּי נוֹרָאוֹת, נִפְלֵיתִי:נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ; וְנַפְשִׁי, יֹדַעַת מְאֹד.לֹא־נִכְחַד עָצְמִי, מִמֶּךָּ:אֲשֶׁר־עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר; רֻקַּמְתִּי, בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ.גָּלְמִי, רָאוּ עֵינֶיךָ, וְעַל־סִפְרְךָ, כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ:יָמִים יֻצָּרוּ; ולא וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם.וְלִי--מַה־יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל; מֶה עָצְמוּ, רָאשֵׁיהֶם.אֶסְפְּרֵם, מֵחוֹל יִרְבּוּן; הֱקִיצֹתִי, וְעוֹדִי עִמָּךְ.אִם־תִּקְטֹל אֱלוֹהַּ רָשָׁע; וְאַנְשֵׁי דָמִים, סוּרוּ מֶנִּי.אֲשֶׁר יֹמְרוּךָ, לִמְזִמָּה; נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ.הֲלוֹא־מְשַׂנְאֶיךָ יְהוָה אֶשְׂנָא; וּבִתְקוֹמְמֶיךָ, אֶתְקוֹטָט.תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים; לְאוֹיְבִים, הָיוּ לִי.חָקְרֵנִי אֵל, וְדַע לְבָבִי; בְּחָנֵנִי, וְדַע שַׂרְעַפָּי.וּרְאֵה, אִם־דֶּרֶךְ־עֹצֶב בִּי; וּנְחֵנִי, בְּדֶרֶךְ עוֹלָם.

תחשבו על ילד יהודי באם היה מגודל בקרב משפחה נאונאצית ונשלח לתנועת הנוער הנאו נאצית. מה יהיה עליו שיגדל.

על המשל הזה:

חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל־פִּי דַרְכּוֹ--  גַּם כִּי־יַזְקִין, לֹא־יָסוּר מִמֶּנָּה: משלי.

לגבי הצרכן הזה ולכל עושי התועבות האלה,

המורשע בכריתות נפש הוא העושה דבר, הצרכן הוא במקום של עושה, מי שלא עשה לא מורשע בכך:

כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל, עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם; וַתִּטְמָא, הָאָרֶץ.  וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ, כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי, אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה--וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת, מִקֶּרֶב עַמָּם: ויקרא.

לגבי מי שראה, 

רָאוֹת רַבּוֹת, וְלֹא תִשְׁמֹר; פָּקוֹחַ אָזְנַיִם, וְלֹא יִשְׁמָע. כא יְהוָה חָפֵץ, לְמַעַן צִדְקוֹ; יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר.  וְהוּא, עַם־ בָּזוּז וְשָׁסוּי, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ; הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל, מְשִׁסָּה וְאֵין־אֹמֵר הָשַׁב.  מִי בָכֶם, יַאֲזִין זֹאת; יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע, לְאָחוֹר. מִי־נָתַן למשוסה לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים, הֲלוֹא יְהוָה: זוּ, חָטָאנוּ לוֹ, וְלֹא־אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ.  וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה; וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב וְלֹא יָדָע, וַתִּבְעַר־בּוֹ וְלֹא־יָשִׂים עַל־לֵב: ויקרא.

הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ; הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל, מְשִׁסָּה וְאֵין־אֹמֵר הָשַׁב. 

מאוד עלוב לראות את הנואפת בעולת הבעל שטוחנת אישה כדי ללבוש בגדיה של אשה שלא חטאה בזאת ומבקשת להשליך את המלבושים שלה על זאת. אין לכך כל ערך מבחינת נפש אם זאת לא עשתה זאת. וכשזאת לא בעולת בעל אז מאוד מגוחך הדבר.

ראיתי גם אישה בעולת בעל שחושבת שאם היא תשכב באותה מיטה עם אישה אז היא תרשיע את זאת בזאת. לאישה אין זרע ומשכך לא יכול להתקיים משכב שכבת זרע המחטיא את זאת בזאת.

מאוד עלובת נפש זאת שמבקשת את זאת בזאת.

צריך להיות משכב שכבת זרע וזה רק זכר יכול לקיים:

טומאת שכבת זרע- פרשת קדשים.

שִׁכְבַת-זָ֑רַע- פרשת הטמא והטהור.

טומאת שכבת זרע- פרשת קדשים.

וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה- הדגשה– שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל– השימוש במילה שכבה לשכבת טל , מחזקת את ההסבר ששכבת זרע, לא קשור למשכב.- הדגשי שפה – פרשת מופת.

ושוב פעם לגבי הפילגש, פילגש זה לא חטא:

פלגש זה לא חטא- חלק שלישי– פרשת אין מלך בישראל.

העובדה שלאחר טחינה החברה מחילה דין על האדם הלא חוטא לא מקיימת את כריתות הנפש.

גבר לא עובר ברית שהוא שוכב עם נשים מלבד בעולתו, אישה בעולת בעל ששוכבת עם איש שאינו בעלה, היא נואפת, היא עוברת ברית, על פי תורתינו והחוקה הזאת היא גם לגויים ולא רק לישראל.

מבדיקת תורה בענין הטעות בהפריא באסותא, יש כמה תחומים לבדוק אם הדבר נכון ומה לא נכון ומה נכון:

דם:

אישה בעולת בעל ביום בעילתה עוברת לעם של בעלה, אם הבעל כנען, היא כנען.

האשה היא מצלעו של האדם ביום שהאדם בועל אישה הם נהיים בשר אחד כי הוא דבק בצלע החסרה לו. על אותו משל, ליהודים אסור לבעול ולהוליד מרחם בת כנען אפילו שיהודי בעל אותה הילד לא יהודי זאת צלע טמאה לו.

נפש הבשר היא בדם. וכך נפשה של הבעולה כנפש בעלה. כך גם האשה ממקרה ההפריא.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר: כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת: ויקרא.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא

אם אתה לא שורף את הדם של הבהמה ומשכך אוכל את הדם, הנפש הבהמית הזאת מתערבת עם דמך ומטמאת את דמך וכורתת אותך. מפה ניתן ללמוד שההזנה מהאם הנושאת את העובר ברחמה בעת הריון היא קובעת את מין הנפש. מבחינת נפש הבשר הילדה שלהם.

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא

הנפש שלך היא הדם שלך.

**התינוקת הזאת הוזנה מהדם של האשה שנשאה אותה ברחמה  במהלך ההריון ומשכך לאשה הזאת וגם לבעלה של האשה הזאת יש קשר דם ונפש בהתאמה עם הילדה שנולדה. מבחינת נפש הבשר הילדה הזאת שלהם. גם של האשה וגם של בעלה. הדבר נקבע בזמן שהאשה בעולה ומשכך גם לאחר גירושין קשר הדם עם הבעל מתקיים.

צריך גם להסביר את הדבר לנעזרים באם פונדקאית. הפונדקאית צריכה להיות מהעם שלכם.

אני מציעה לעשות בדיקת דם לראות אם יש התאמת דם בין הפונדקאית לבין הנולד או הנולדת, יכול להיות מאוד שתהיה התאמה כמו כל אם ובנה או בתה במקרה כזה.

טומאת זרע:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה: במדבר.

וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע

וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ: וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהֹוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהֹוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן: במדבר.

וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ:

מפה ניתן ללמוד שהזרע שלעצמו הוא מטמא, גם איש שיצאה ממנו שכבת זרע ללא משכב טמא וגם איש ואשה טמאים שניהם לאחר משכב שכבת זרע:

הזנת הנולד לאחר שנולד:

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ  וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה:  וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד:  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד:  וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: שמות.

משה ינק חלב עברי וניתן לו שם עברי. לנוכח ידיעתנו שבת פרעה יכלה  להביא חלב מהמניקות מצריות ניתן ללמוד שיש חשיבות להניק את הנולד בחלב של אמו ויש ערכיות לדבר.,מהמפגש של משה עם נוגש פרעה שהכה את אחיו אנו למדים שבת פרעה לא הטתה את לבו של משה.

ובחזרה  לענין ההפריא לאחר שנולד וקביעה משפטים בענין:

מבחינת ביטוח:

ברור שלאחר התעקשות הזוג הזה להשאיר הילדה אצלו, ומשכך לא יוכלו לתבוע את בית החולים על טעותו זאת.

והלאה..

חשוב לדאוג שההפריא המקורית של הזוג הזה לא תגיע לזוג אחר.

יש התכנות גדולה שהזוג שהילדה היא מההפריא שלו, קיבל מהפריא לא שלו. זאת אומרת שיש התכנות שיש עוד זוג שקיבלו מהפריא לא שלהם.

**(ברור שלמרות שקופה יכולה להיות פונדקאית, לא כדאי לעשות זאת).