הסתכלות בארכיוני קשת, עשרים שנה אחורה, לתקופת מלחמת לבנון השנייה, חושפת תמונה כמעט מבלבלת. 2006, זמן חירום, מלחמת לבנון השנית. שידורים מיוחדים, פאנלים מתוחים — אבל לא רק המלחמה קופצת לעין. אופי השידורים, הלך הרוח, סוג ההומור, הנושאים המדוברים, האווירה הכללית — הכול מרגיש מוכר מדי. אפילו הלבוש נראה אקטואלי, כאילו לא חלפו שני עשורים.
השיח הטלוויזיוני נשמע זהה: אותם טונים, אותן חרדות, אותה תחושת “על הסף" שלמרות שהסף ההוא נראה היום כמו משחק ילדים ליד הסף הזה, זה לא משנה, החרדה הזאת היא אותה חרדה ואם ימשיך ככה יש התכנות שגם תחושת הסף של העת הזאת, תראה משחק ילדים לעומת 2046.
כמו שאמרו טיפקס וקובי עוז:
תמיד אותו מקום, רק עם מישהו אחר.
והעננה שמרחפת מעל, גם היא לא השתנתה.
אותה עננה כמו מלפני עשרים שנה — רק עם שם חדש לאיום ועם אותה הלצה על העניין סביב בחירת שם בתוכנית של ארז טל דה אז, בדיוק כמו דה היום. זה הזוי שבדיחת הזעת היתר גם היא חזרה- כמו דה ז'אבו בריאלטי, באותם ימים צחקו על הזעת היתר של נסראללה. היום צוחקים אותו הדבר בדיוק עם נעים קאסם. אותו מבנה בדיחה, אותה תגובה עממית, אותה דרך לפרוק פחד דרך הומור. רק הדמויות התחלפו ואורי גוטליב אמר אצל ארז טל אז את אותו הדבר אצל שטרן. דה ז'אבו בריאלטי.
אם מישהו שמת במלחמת לבנון השנייה היה חוזר עכשיו — הוא לא היה צריך להדביק פערים. הוא היה מדליק טלוויזיא ומרגיש בבית. אותם תכנים, אותה אווירה, אותה מציאות שמסתובבת סביב עצמה.
דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם: הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ: קהלת.
מן הון להון…
ברור שדור, שגדל על הקורונה והגיע לבגרות במלחמת חרבות ברזל והלאה, לא יצליח להגיע להשגים כשל ילדים במדינות שקטות, ברור שתהיה נסיגה חדה בהישגי הילדים. קיש לא אשם בתוצאה הזאת.
לעת מלחמה יש את אותם סימפטומים של בעיות קשב וריכוז אצל ילדים צורכי רטלין. כמו שבעת מלחמה יש חוסר יכולת לשבת בכיתה או בזום לאורך שיעור שלם כי צריך לרוץ למקלט ברור שאזעקה וחרדה יגרמו לבעיות קשב וריכוז. אותה מחלה אותם סימפטומים, לא אותו שורש מחלה. ורטלין לא יעזור להרגיע את המלחמה בנפשם של ילדים אלה.
לעמוד תוכניות מועדון לילה- 2006:
|