תפריט סגור

צבא משטרה ובטחון.

על מדינה תקועה מתחת לאותה עננה: עשרים שנה אחורה, עשרים שנה קדימה —תמיד אותו מקום, רק עם מישהו אחר- על מלחמה כשורש מחלה לבעיות קשב וריכוז.

הסתכלות בארכיוני קשת, עשרים שנה אחורה, לתקופת מלחמת לבנון השנייה, חושפת תמונה כמעט מבלבלת. 2006, זמן חירום, מלחמת לבנון השנית. שידורים מיוחדים, פאנלים מתוחים — אבל לא רק המלחמה קופצת לעין. אופי השידורים, הלך הרוח, סוג ההומור, הנושאים המדוברים, האווירה הכללית — הכול מרגיש מוכר מדי. אפילו הלבוש נראה אקטואלי, כאילו לא חלפו שני עשורים.

השיח הטלוויזיוני נשמע זהה: אותם טונים, אותן חרדות, אותה תחושת “על הסף" שלמרות שהסף ההוא נראה היום כמו משחק ילדים ליד הסף הזה, זה לא משנה, החרדה הזאת היא אותה חרדה ואם ימשיך ככה יש התכנות שגם תחושת הסף של העת הזאת, תראה משחק ילדים לעומת 2046.

כמו שאמרו טיפקס וקובי עוז:

תמיד אותו מקום, רק עם מישהו אחר.

והעננה שמרחפת מעל,  גם היא לא השתנתה.

אותה עננה כמו מלפני עשרים שנה — רק עם שם חדש לאיום ועם אותה הלצה על העניין סביב בחירת שם בתוכנית של ארז טל דה אז, בדיוק כמו דה היום. זה הזוי שבדיחת הזעת היתר גם היא חזרה- כמו דה ז'אבו בריאלטי, באותם ימים צחקו על הזעת היתר של נסראללה. היום צוחקים אותו הדבר בדיוק עם נעים קאסם. אותו מבנה בדיחה, אותה תגובה עממית, אותה דרך לפרוק פחד דרך הומור. רק הדמויות התחלפו ואורי גוטליב אמר אצל ארז טל אז את אותו הדבר אצל שטרן. דה ז'אבו בריאלטי.

אם מישהו שמת במלחמת לבנון השנייה היה חוזר עכשיו — הוא לא היה צריך להדביק פערים. הוא היה מדליק טלוויזיא ומרגיש בבית. אותם תכנים, אותה אווירה, אותה מציאות שמסתובבת סביב עצמה.

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם: הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ: קהלת.

מן הון להון...

ברור שדור, שגדל על הקורונה והגיע לבגרות במלחמת חרבות ברזל והלאה, לא יצליח להגיע להשגים כשל ילדים במדינות שקטות, ברור שתהיה נסיגה חדה בהישגי הילדים. קיש לא אשם בתוצאה הזאת.

לעת מלחמה יש את אותם סימפטומים של בעיות קשב וריכוז אצל ילדים צורכי רטלין. כמו שבעת מלחמה יש חוסר יכולת לשבת בכיתה או בזום לאורך שיעור שלם כי צריך לרוץ למקלט ברור שאזעקה וחרדה יגרמו לבעיות קשב וריכוז. אותה מחלה אותם סימפטומים, לא אותו שורש מחלה. ורטלין לא יעזור להרגיע את המלחמה בנפשם של ילדים אלה.

לעמוד תוכניות מועדון לילה- 2006:

מועדון לילה, עונה 1 לצפייה ישירה | 12+

A new security model for preventing World Cup violence through controlled pacification.

Violence around football matches, especially mega‑events like the World Cup, is an international security challenge.

States invest enormous resources in security, crowd separation and heavy policing — yet violence keeps erupting.The reason is clear: security measures address behavior, but not the emotional state that drives it.

Here emerges an innovative model:

reducing violence through controlled calming, creating natural appetite, and smart crowd management at exit.

Jamaican‑scale jointMunchiesSweet standsCrowd management

1. Distributing a Jamaican‑scale joint at the stadium entranceThe model proposes a controlled and legal (where permitted) distribution of aJamaican‑scale joint — a powerful yet balanced calming productthat reduces tension, lowers aggression and creates a more relaxed atmosphere already at the gates.

Security rationaleEmotional regulation before entering a crowded venue reduces the risk of eruptions.Lowering adrenaline levels prevents impulsive reactions.Calmer fans create less pressure on security forces.

Policy rationaleExisting regulation in many countries already allows controlled use of such products.Organized distribution is safer than uncontrolled use outside the stadium.The measure can be defined as optional, not mandatory.

2. The munchies – a natural security mechanismOne of the well‑known effects of consuming a Jamaican‑scale joint ismunchies — a natural increase in appetite.Although often treated humorously, it has real security value.A person looking for food is not looking for a fight.Goal‑directed behavior replaces impulsive behavior.Munchies create a natural delay in exiting the stadium.This delay reduces face‑to‑face encounters between rival fan groups.Eating sweets raises serotonin and calms the system.

In other words:munchies are not a side effect — they are part of the solution.

3. Sweet stands at the exit – a security and economic solutionTo harness the munchies for crowd management, sweet stands are placed at the exits.They serve three main needs: security, calming and economy.

Security and calmingNatural delay of crowd exit and reduced congestion.Prevention of direct encounters between rival fans.Sugar raises serotonin and contributes to a positive mood.

EconomyHere comes the clear economic advantage:sweet sales will cover the investment.The stands generate income that balances the cost of joint distribution, operations, logistics and supervision.Thus, the model becomes efficient both in security and economic terms.

ConclusionThis model offers a new approach to managing mega‑events:not only force, but also emotional, physiological and behavioral management of the crowd.

A Jamaican‑scale joint calms, munchies channel the energy,and sweet stands regulate the exit and cover the costs.In this way, the World Cup can become safer, calmer and smarter.Written as an innovative policy proposal for crowd management in football stadiums and large‑scale events

מודל ביטחוני חדש למניעת אלימות במונדיאל- הפחתת אלימות באמצעות הרגעה מבוקרת וניהול קהל חכם.

אלימות סביב משחקי כדורגל, ובמיוחד באירועי ענק כמו המונדיאל, היא אתגר ביטחוני בינלאומי.

מדינות משקיעות משאבים עצומים באבטחה, הפרדת קהלים ושיטור מוגבר — אך האלימות ממשיכה להתפרץ.הסיבה ברורה: אמצעי ביטחון מטפלים בהתנהגות, אך לא במצב הרגשי שמוביל אליה.

כאן עולה מודל חדשני:הפחתת אלימות באמצעות הרגעה מבוקרת, יצירת תיאבון טבעי, וניהול קהל חכם ביציאה.

ג'וינט במידות ג'מייקניותמאנצ'יזדוכני מתוקיםניהול קהל

1. חלוקת ג'וינט במידות ג'מייקניות בכניסה לאצטדיון

המודל מציע חלוקה מבוקרת וחוקית (במדינות שבהן הדבר מותר) של ג'וינט במידות ג'מייקניות — מוצר הרגעה עוצמתי אך מאוזן, שמפחית מתח, מוריד אגרסיביות ומייצר אווירה רגועה יותר כבר בשערי הכניסה.

ההיגיון הביטחוני

  • וויסות רגשי לפני הכניסה למתחם צפוף מפחית סיכון להתפרצויות.

  • הורדת מפלס האדרנלין מונעת תגובות אימפולסיביות.

  • אוהדים רגועים יוצרים עומס נמוך יותר על כוחות הביטחון.

ההיגיון המדיני

  • רגולציא קיימת במדינות רבות מאפשרת שימוש מבוקר.

  • חלוקה מסודרת עדיפה על שימוש בלתי‑מבוקר מחוץ לאצטדיון.

  • ניתן להגדיר את המהלך כבחירה אישית, לא חובה.

2. המאנצ'יז – מנגנון ביטחוני טבעי

אחד המאפיינים הידועים של צריכת ג'וינט במידות ג'מייקניות הוא מאנצ'יז — עלייה טבעית בתיאבון.למרות שמדובר בתופעה מוכרת בעיקר בהומור, יש לה ערך ביטחוני אמיתי.

  • אדם שמחפש אוכל אינו מחפש עימות.

  • התנהגות מכוונת‑מטרה מחליפה אימפולסיביות.

  • המאנצ'יז יוצרים עיכוב טבעי ביציאה מהאצטדיון.

  • עיכוב זה מפחית מפגש חזיתי בין קהלים יריבים.

  • אכילת מתוקים מעלה סרוטונין ומרגיעה את המערכת.

במילים אחרות:המאנצ'יז אינם תופעת לוואי — הם חלק מהפתרון.

3. דוכני מתוקים ביציאה – פתרון ביטחוני וכלכלי

כדי לנצל את המאנצ'יז לטובת ניהול קהל, יוצבו ביציאה דוכני מתוקים.הם משרתים שלושה צרכים מרכזיים: ביטחון, רגיעה וכלכלה.

ביטחון ורגיעה

  • עיכוב טבעי של יציאת הקהל והפחתת עומסים.

  • מניעת מפגש חזיתי בין אוהדים יריבים.

  • סוכר מעלה סרוטונין ותורם למצב רוח חיובי.

כלכלה

כאן נכנס היתרון הכלכלי הברור:מכירת המתוקים תכסה את ההשקעה.הדוכנים מייצרים הכנסה שמאזנת את עלות חלוקת הג'וינטים, ההפעלה, הלוגיסטיקה והפיקוח.כך המודל הופך ליעיל גם ביטחונית וגם כלכלית.

סיכום

המודל מציע גישה חדשה לניהול אירועי ענק:לא רק כוח, אלא גם ניהול רגשי, פיזיולוגי והתנהגותי של הקהל. ג'וינט במידות ג'מייקניות מרגיע, המאנצ'יז מכוונים את האנרגיא,ודוכני המתוקים מווסתים את היציאה ומכסים את העלויות.כך ניתן להפוך את המונדיאל לאירוע בטוח יותר, רגוע יותר וחכם יותר.

Rape in OECD Countries: Actual Convictions, the Complaint‑ to‑ Conviction Gap, and Victim Gender Distribution– OECD Data

Important to know first:

OECD data measures actual convictions — not the real number of rape incidents.In every country, most rape cases are not reported, and most complaints do not lead to conviction.

The attrition funnel: Why most cases never reach conviction

In every country in the world, the process of handling a rape offense includes five main stages:

A rape occursA small portion of cases → a complaint to the policeSome complaints → a full investigationSome investigations → an indictmentSome indictments → a conviction

At every stage, cases “drop out” — therefore the conviction rate is far lower than the real number of rape incidents.

Table 1: Rape convictions per 100,000 population in OECD countries (≈2023)

Rank

Country

Convictions per 100k

1

Sweden

84.4

2

France

62.7

3

New Zealand

58.6

4

Costa Rica

50.1

5

Iceland

45.4

6

United Kingdom

43.6

7

Finland

42.5

8

Norway

42.1

9

USA

41.4

10

Denmark

39.9

11

Colombia

38.5

12

Belgium

37.6

13

Austria

25.5

14

Luxembourg

22.0

15

Chile

21.9

16

Ireland

19.3

17

Mexico

19.0

18

Czech Republic

16.2

19

Israel

15.5

20

Germany

15.5

21

Turkey

15.4

22

Latvia

15.0

23

Canada

14.3

24

Estonia

14.0

25

Romania

13.9

26

Netherlands

13.3

27

Slovenia

12.2

28

Spain

10.2

29

Switzerland

9.5

30

Hungary

5.5

31

Portugal

4.7

32

Lithuania

3.2

33

Greece

2.9

34

Japan

2.2

35

Slovakia

1.8

36

Poland

1.3

37

Australia

38

Italy

39

South Korea

Table 2: Complaint–Conviction Gap (absolute numbers + percentages)

Country

Complaints

Convictions

Conviction Rate

Notes

Israel

~1,400

~70

≈5%

Most cases closed for lack of evidence

United Kingdom

~70,000

~1,000

≈1.4%

Huge gap between complaints and convictions

Sweden

~9,000

~300

≈3.3%

Broad legal definition

USA

~140,000

~4,500

≈3.2%

Surveys show ~430,000 incidents

France

~94,000

~1,500

≈1.6%

Sharp rise in reporting

Table 3: Victim gender distribution

Country

% Women

% Men

Source

Israel

~92%

~8%

Israel Police

United Kingdom

~91%

~9%

ONS

Sweden

~94%

~6%

Brå

USA

~90%

~10%

NCVS

Canada

~92%

~8%

Statistics Canada

Australia

~93%

~7%

ABS

Summary

OECD rape conviction data is not a measure of crime levels, but a measure of judicial efficiency, reporting levels, and the ability to bring cases to conviction.The gap between complaints and convictions — and the gender distribution — shows how far official numbers are from reality.

אונס במדינות ה‑OECD: הרשעות בפועל, פערי תלונות–הרשעות, והתפלגות נפגעים לפי מין– נתוני ה‑OECD- הרשעות בפועל.

חשוב לדעת תחילה:

נתוני ה‑OECD מודדים הרשעות בפועל — לא את מספר מקרי האונס האמיתיים.בכל מדינה, רוב מקרי האונס אינם מדווחים, ורוב התלונות אינן מגיעות להרשעה.

משפך הנשירה: למה רוב המקרים לא מגיעים להרשעה?

בכל מדינה בעולם, תהליך הטיפול בעבירת אונס כולל חמישה שלבים עיקריים:

  • אונס מתרחש

  • חלק קטן מהמקרים → תלונה במשטרה

  • חלק מהתלונות → פתיחת חקירה

  • חלק מהחקירות → כתב אישום

  • חלק מכתבי האישום → הרשעה

בכל שלב “נושרים” תיקים — ולכן שיעור ההרשעות נמוך בהרבה מהמספר האמיתי של מקרי האונס.

טבלה 1: הרשעות אונס ל־100,000 נפש במדינות ה‑OECD (≈2023)

דירוג

מדינה

הרשעות ל־100k

1

שוודיא

84.4

2

צרפת

62.7

3

ניו זילנד

58.6

4

קוסטה ריקה

50.1

5

איסלנד

45.4

6

בריטניא

43.6

7

פינלנד

42.5

8

נורווגיא

42.1

9

ארה״ב

41.4

10

דנמרק

39.9

11

קולומביא

38.5

12

בלגיא

37.6

13

אוסטריא

25.5

14

לוקסמבורג

22.0

15

צ׳ילה

21.9

16

אירלנד

19.3

17

מקסיקו

19.0

18

צ׳כיה

16.2

19

ישראל

15.5

20

גרמניה

15.5

21

טורקיא

15.4

22

לטביא

15.0

23

קנדה

14.3

24

אסטוניא

14.0

25

רומניא

13.9

26

הולנד

13.3

27

סלובניא

12.2

28

ספרד

10.2

29

שווייץ

9.5

30

הונגריא

5.5

31

פורטוגל

4.7

32

ליטא

3.2

33

יוון

2.9

34

יפן

2.2

35

סלובקיא

1.8

36

פולין

1.3

37

אוסטרליא

38

איטליא

39

דרום קוריאה

טבלה 2: פער תלונות–הרשעות במספרים מוחלטים + אחוזים

מדינה

תלונות

הרשעות

אחוז הרשעות

הערות

ישראל

~1,400

~70

≈5%

רוב התיקים נסגרים מחוסר ראיות

בריטניא

~70,000

~1,000

≈1.4%

פער עצום בין תלונות להרשעות

שוודיא

~9,000

~300

≈3.3%

הגדרה משפטית רחבה

ארה״ב

~140,000

~4,500

≈3.2%

לפי סקרים: 430,000 מקרים

צרפת

~94,000

~1,500

≈1.6%

עלייה חדה בדיווח

טבלה 3: התפלגות נפגעים לפי מין

מדינה

% נשים

% גברים

מקור

ישראל

~92%

~8%

משטרת ישראל

בריטניא

~91%

~9%

ONS

שוודיא

~94%

~6%

Brå

ארה״ב

~90%

~10%

NCVS

קנדה

~92%

~8%

Statistics Canada

אוסטרליא

~93%

~7%

ABS

סיכום

נתוני ה‑OECD על הרשעות אונס אינם מדד לפשיעה, אלא מדד ליעילות מערכת המשפט, רמת הדיווח, והיכולת להביא תיקים להרשעה.הפער בין תלונות להרשעות — וגם ההתפלגות לפי מין — מראים עד כמה המספרים הרשמיים רחוקים מהמציאות.

לטראמפ זכות לפעול לטובת עמו, אך ללא התחייבות בעניין האורניום והנשק הגרעיני, לישראל זכות לתקוף לבדה.

אחריותה של ישראל בעידן של הסכמים חדשים.

הדיון סביב מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, ובפרט סביב יחסיה עם איראן, מעורר מטבע הדברים מחלוקות ורגשות עזים. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, פועל לפי תפיסת עולמו ולפי האינטרסים שהוא רואה כחשובים לבוחריו ולמדינתו. זוהי זכותו המלאה לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמים — גם אם הם מתמקדים רק במיצרי הורמוז או בנושאים מצומצמים אחרים.

אולם לצד זאת, קיימת אמת בסיסית שאינה משתנה: לישראל יש אחריות על ביטחונה, וזכותה המלאה להגן על עצמה מפני איום קיומי. ההיסטוריא הישראלית מוכיחה כי כאשר נדרשנו לפעול — פעלנו. לעיתים לבד, לעיתים בשיתוף פעולה, אך תמיד מתוך הבנה שאין לנו את הפריבילגיא להמר על עתידנו.

ישראל הייתה הראשונה לתקוף את איראן, עוד לפני שארצות הברית הצטרפה למערכה. פעולה זו סימנה לעולם כולו שישראל לא תחכה לאיש כאשר מדובר בביטחונה. גרמניה עצמה הכירה בכך כאשר קאנצלר גרמניה אמר שישראל "עושה את העבודה בשביל האנושות" — ביטוי להכרה בינלאומית בכך שהמאבק נגד התגרענות איראן אינו רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס עולמי.

גם אם ארצות הברית תבחר להעמיק את יחסיה עם איראן, ואף להקים שם נציגות דיפלומטית כפי שעשתה בלבנון — אין בכך כדי לשלול את זכותה של ישראל לפעול היכן שנדרש כדי להבטיח את ביטחונה. האחריות העליונה של כל ממשלה בישראל היא להגן על אזרחיה, גם אם הדבר כרוך בהחלטות קשות.

לכן חשוב שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יבהיר לנשיא טראמפ כי ישראל תמשיך לשמור לעצמה את חופש הפעולה המלא. לא מתוך רצון לעימות, אלא מתוך הכרח ביטחוני. ישראל אינה מחפשת מלחמות — אך גם אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מאיומים.

ובמקביל לממד המדיני‑ביטחוני, ישנו גם הממד הרוחני והזהותי, שאי אפשר להתעלם ממנו: שיהיה ברור — לעם ישראל יש את מלך העולם. בורא עולם הוא האבא שלנו. האמונה הזו אינה סיסמה; היא מקור כוח. היא מעניקה לעם הזה עמידות, ביטחון פנימי ויכולת לעמוד זקוף גם מול אתגרים כבדים. עם ישראל הוא העם הנבחר, לא מתוך עליונות אלא מתוך אחריות — אחריות מוסרית, רוחנית והיסטורית להיות אור לגויים ולעמוד מול סכנות כאשר העולם מהסס.

בסופו של דבר, ישראל היא מדינה ריבונית, חזקה, אחראית — והיא תמשיך לפעול מתוך שילוב של תבונה, עוצמה ואמונה. לא מתוך פחד, אלא מתוך ידיעה ברורה שיש לה גם את הכוח וגם את הזכות להגן על עצמה ועל עתידה.

Israel’s Responsibility in an Era of New Agreements

The debate surrounding United States policy in the Middle East, and particularly its relations with Iran, naturally sparks disagreements and strong emotions. U.S. President Donald Trump acts according to his worldview and the interests he believes serve his voters and his nation. It is his full right to negotiate and reach agreements — even if they focus solely on the Strait of Hormuz or other limited issues.

Yet alongside this, there is a fundamental truth that does not change: Israel bears responsibility for its own security and has the full right to defend itself against any existential threat. Israel’s history proves that when action is required — we act. Sometimes alone, sometimes in cooperation, but always with the understanding that we cannot gamble with our future.

Israel was the first to strike Iran, even before the United States joined the effort. This action signaled to the entire world that Israel will not wait for anyone when its security is at stake. Germany itself acknowledged this when the German Chancellor stated that Israel is “doing the work on behalf of humanity” — a recognition that the struggle against a nuclear Iran is not only an Israeli interest, but a global one.

Even if the United States chooses to deepen its ties with Iran, and even establishes a diplomatic presence there as it did in Lebanon — this does not diminish Israel’s right to act wherever necessary to ensure its security. The highest responsibility of any Israeli government is to protect its citizens, even when that requires difficult decisions.

Therefore, it is important that Prime Minister Benjamin Netanyahu make clear to President Trump that Israel will maintain full freedom of action. Not out of a desire for confrontation, but out of security necessity. Israel does not seek wars — but it also cannot afford to ignore threats.

Alongside the political and security dimensions, there is also a spiritual and identity‑based dimension that cannot be overlooked:Let it be clear — the People of Israel have the King of the Universe. The Creator of the World is our Father.This belief is not a slogan; it is a source of strength. It grants this nation resilience, inner confidence, and the ability to stand tall even in the face of immense challenges.The People of Israel are the Chosen People, not out of superiority, but out of responsibility — a moral, spiritual, and historical responsibility to be a light unto the nations and to stand firm when the world hesitates.

Ultimately, Israel is a sovereign, strong, and responsible state — and it will continue to act with a combination of wisdom, strength, and faith. Not out of fear, but out of a clear understanding that it has both the power and the right to defend itself and its future.

לידיעת הקוראים:

אני נעזרת ברובוטית בניסוח המאמר, זה מקצר תהליכים. אני מתייחסת אליה כעורכת תחבירית ולשונית. כמו שיש לכל עיתונאי שעובד בגופי תקשורת גדולים.

אני כותבת את הרעיון הכללי ומבקשת מהרובוטית שתנסח למאמר, זה מה שכתבתי לה לעשות:

טראמפ הוא נשיא ארהב והוא עשה לטובת הבוחרים בו ולטובת אמריקה. זאת זכותו המלאה לסגור הסכם עם איראן רק על מיצרי הורמוז. אך. לישראל יש זכות להגן על עצמו. אם ארה"ב לא תסגור את נושא האוראניום לישראל יש זכות לתקוף שוב את איראן בלי ארה"ב.

עשינו את זה לבד פעם אחת והיינו הראשונים לעשות זאת, כמו שאמר קאנצלר גרמניא "ישראל עושה את העבודה בשביל האנושות" כשתקפנו לראשונה באיראן.

אפילו אם לארה"ב תהיה שגרירות באיראן כמו שיש לה בלבנון לאחר הסכם זה, לישראל יש זכות מלאה לתקוף בלבנון ובאיראן שוב וחזק. והכי חזק שרק אפשר. וחשוב שביבי יאמר זאת לטראמפ .

שיהיה ברור. לעם ישראל יש את מלך העולם. בורא עולם הוא האבא שלנו ואנחנו יכולים לעשות זאת ואנחנו לא מפחדים לעשות זאת. עם ישראל הוא העם הנבחר- תעשי מאמר יפה.

ומה שקראתם זה מה שהיא עשתה.

אני מקפידה לרשום במאמרים שעשיתי עם הרובוטית שעשיתי עם הרובוטית.

לא כל מאמרי הם בעזרת הרובוטית.

בלימודי בתורה אני לא עושה עם הרובוטית, עשיתי מאמר או שניים בעזרתה אך ערכתי הרבה אחריה במאמרים אלה. בתורה זה לא מסתדר.

"הגורם הבטחוני" שלמעשה מבקש לערער את יציבות מנהיגותו של טראמפ ולהחליש את סיכוי ביבי להבחר שוב.

"תחקיר שפורסם בניו יורק טיימס מצטט גורמי ביטחון ישראליים שאמרו כי הסיבה למידור של ישראל מהשיחות הן הערכותיו האופטימיות של נתניהו לפני המערכה - שלא התממשו. לפי הדיווח, בישראל חוששים כי ההסכם המתגבש לא יעניק מענה לאיומים מאיראן או מלבנון" כאן חדשות.

הפרסום בניו־יורק טיימס, המיוחס ל“גורם ביטחוני ישראלי”, מציג תמונה מטרידה: גורם מתוך מערכת הביטחון בישראל מוסר לעיתון האמריקאי כי נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, יצא למערכה מול איראן בעקבות הערכותיו האופטימיות של בנימין נתניהו. לכאורה מדובר ב“הערכה מקצועית”, אך בפועל — הערכה אופטימית היא עצה, והצגתה כך בפני כלי תקשורת אמריקאי אינה תמימה.

המשמעות הפוליטית של ההדלפה ברורה: היא עלולה לייצר לחץ פנימי על טראמפ.

במציאות האמריקאית, שבה חלקים מהציבור רגישים במיוחד לכל רמז למעורבות זרה בהחלטות ביטחוניות, אמירה כזו עלולה להתפרש כטענה שישראל דחפה את ארה״ב למלחמה לא מוצדקת. הדבר עלול לשמש תחמושת בידי גורמים אנטישמיים, בידי יריבים פוליטיים של טראמפ, ובידי מי שמבקשים להציג את המלחמה ככישלון שנגרם בשל “עצת נתניהו”.

הגורם הביטחוני שחשף זאת יודע היטב את ההשלכות. הוא יודע שהדבר עלול לערער את יציבותו הפוליטית של טראמפ מבית — ובכך להשפיע על עמדותיו במשאים ומתנים קריטיים, ובראשם ההסכם המתגבש מול איראן.

ההשפעה האפשרית על ההסכם עם איראן

אם טראמפ יעמוד תחת לחץ פוליטי פנימי, הוא עלול להתפשר בנקודות מהותיות:

  • פיקוח גרעיני עמוק

  • מנגנוני אכיפה

  • דרישות לבלימת פעילות איראנית בלבנון

הדלפה שמערערת את טראמפ עלולה להוביל להסכם חלש — כזה שלא יטפל באיום הגרעין ולא ייתן מענה לאיום מצפון.

בישראל כבר הביעו חשש שההסכם המתגבש “לא ייתן מענה לאיומים מאיראן או מלבנון” — כך לפי הדיווח בכאן חדשות. אם כך, הדלפה שמחלישה את עמדת טראמפ עלולה להחמיר את המצב.

האם מדובר במהלך פוליטי פנימי בישראל.

הטיימינג, הניסוח והבחירה להדליף דווקא לעיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי מעלים שאלה נוספת: האם הגורם הביטחוני מבקש לפגוע בנתניהו בזירה הפוליטית הישראלית.

הטענה שנתניהו נתן “הערכות אופטימיות מדי” — כלומר עצות שהובילו למהלך צבאי — עלולה לפגוע בתדמיתו הביטחונית, שהיא אבן יסוד במעמדו בישראל. אם ההסכם עם איראן ייחתם ללא טיפול בגרעין וללא הסדרה מול לבנון, הדבר עלול לפגוע עוד יותר בסיכוייו להיבחר מחדש.

במילים אחרות: הדלפה כזו עלולה להיות מהלך שמטרתו לטרפד את נתניהו פוליטית, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל.

הקשר לדמוקרטים בארה״ב

העובדה שההדלפה נעשתה ל–New York Times — עיתון המזוהה עם הממסד הדמוקרטי — מחזקת את האפשרות שהגורם המדליף קרוב יותר לעמדות הדמוקרטים מאשר לעמדות טראמפ. אם כך, הוא בוודאי מבין שהדברים ייתפסו בארה״ב כעוד טענה נגד טראמפ, ויוכלו לשמש את יריביו.

המשמעות: הגורם המדליף פועל בזירה האמריקאית והישראלית בו־זמנית — ומערער את שני המנהיגים.

סיכום

הדלפה של גורם ביטחוני ישראלי לניו־יורק טיימס, המייחסת לנתניהו השפעה על החלטת טראמפ לצאת למערכה מול איראן, אינה צעד תמים. היא עלולה:

  • לעורר אנטישמיות בארה״ב

  • לערער את טראמפ מבית

  • להחליש את עמדת ארה״ב מול איראן

  • להוביל להסכם גרעין חלש

  • לפגוע בסיכויי נתניהו להיבחר מחדש

המהלך נראה כמו פעולה פוליטית מחושבת — כזו שמשרתת אינטרסים פנימיים בישראל ובארה״ב, גם במחיר פגיעה באינטרסים אסטרטגיים של ישראל.

 

יש הבדל בין יהודי בלגיא המתמודדים עם בעיות של בטחון אישי לבין יהודים בישראל המתמודדים עם אותה הבעיה.

מחשבה לשבת: אותו פחד, שתי מציאויות — והבדל אחד מהותי

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה שמעסיקה קהילות יהודיות בארץ ובעולם: תחושה שהמשטרה והרשויות אינן מצליחות להגן על האזרחים. אבל מאחורי הדמיון מסתתר הבדל עמוק בין מה שקורה בבלגיא לבין מה שקורה בישראל.

בלגיא: חוסר רצון

בקהילות יהודיות בבלגיא מתארים מציאות שבה המשטרה אינה ממהרת להתערב באירועים אנטישמיים או בפגיעה ביהודים. התחושה היא של ריחוק, אדישות, הימנעות — לא כשל מקצועי, אלא חוסר רצון.

יהודים רבים מספרים על תגובות איטיות, על טיפול רפה, ועל תחושה שהרשויות אינן רואות בהם עדיפות. לכן חלקם שוקלים לעלות לישראל, לא רק מתוך אידיאולוגיה אלא מתוך צורך בסיסי בביטחון.

בבלגיא, אם כן, הבעיה אינה משילות שנשחקת — אלא רצון שאינו קיים.

ישראל: חוסר יכולת — ואובדן משילות

בישראל, גם בגליל גם פרפיריא בעיקר בתחום הפרוטקשן ובמרכז לאחר שמעגלי ה- SSQ התרחבו ומגיעים גם למקומות נוספים ולא רק בדרום תל אביב, נשמעת תלונה דומה: “המשטרה לא עושה דבר.”

אבל כאן המשמעות שונה לחלוטין. המשטרה מבקשת לפעול, אך בפועל אינה מצליחה לספק מענה. התוצאה בשטח היא תושבים הסובלים מפרוטקשן, ירי, אלימות ופריצות — ומרגישים שאין מי שיגן עליהם.

בישראל, בניגוד לבלגיא, הבעיה אינה חוסר רצון — אלא חוסר יכולת שמובילה לאובדן משילות ממשי. המדינה נסוגה מהשטח, וה"וואקום" מורגש היטב.

שתי מציאויות, שתי סיבות — אותה תוצאה

למרות שהשורש שונה לחלוטין — בבלגיא: חוסר רצון בישראל: חוסר יכולת

התוצאה דומה:

  • אזרחים מרגישים לא מוגנים

  • האמון ברשויות נשחק

  • קמות יוזמות שמירה פרטיות

  • אנשים מחפשים הגנה מחוץ למערכת

אבל המשמעות שונה: בישראל, התופעה הזו מצביעה על נסיגה של המדינה מתפקידה הבסיסי. בבלגיא, היא מצביעה על יחס בעייתי כלפי הקהילה היהודית, אך לא על קריסת משילות כללית.

משמרות אזרחיות: תוצאה של "ואקום"

במקומות שבהם האזרחים מרגישים שאין על מי לסמוך — הם מקימים משמרות אזרחיות. בלונדון, בגליל, בבלגיא — התופעה דומה, אך ההקשר שונה.

בישראל, משמרות אזרחיות הן עדות ישירה לכך שהמדינה נסוגה מהשטח. בבלגיא, הן עדות לכך שהקהילה היהודית אינה מרגישה מוגנת — אך המדינה עצמה אינה מאבדת שליטה כללית.

🌼 מחשבה לשבת

שתי קהילות יהודיות, שתי מדינות, שתי בעיות — אבל רק באחת מהן מדובר באובדן משילות.

ההבחנה הזו חשובה, כי היא קובעת לא רק מה קורה עכשיו — אלא מה עלול לקרות בהמשך.

ושנפלו טילים בעריהם אז אלה שבאו לחלץ אותם ולהציל אותם היו אלה שהם גרשו מהעיר לפני.

כתובה זאת נכתבה- 1.9.2025 לפי הספורות הנוצריות:

"עימות התפתח אמש בישיבת הקבינט בין השרה אורית סטרוק מהציונות הדתית והרמטכ"ל אייל זמיר. בישיבה, שעסקה בין היתר בהרחבת הלחימה בעזה ובעסקת חטופים אפשרית, לעגה סטרוק לזמיר כשהשתמשה בציטוט מהמקורות: "וכל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו". כך פרסמנו היום (שני) בתוכנית "הבוקר הזה" בכאן רשת ב" כאן חדשות.

הגברת סטרוק מושלת במשל לא כמשלו.

היא לא יכולה לאמר על האדם הזה ירא ורך לבב בדבר תורתינו.

בדבר תורתינו דובר על אלה שבקשו לראות את אחיהם נלחמים ולא להלחם עימם.

וַיֹּֽאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַֽעֲבָדֶיךָ לַֽאֲחֻזָּה אַל תַּֽעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּֽן: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַֽחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹֽה: וְלָמָּה (תנואון) תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵֽעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם יְהֹוָֽה: במדבר.

וזאת כשהראובני והגדי וחצי שבט המנשה בחרו להשאר בגלות בצד המזרחי של הירדן ולא רצו לעבור לצד המערבי, ארץ ירושת ישראל.

כמו הברסלבים המשתמטים העריקים שנוסעים לארץ ניכר בראש שמחת ישראל.

הירא והרך לבב נאמר על האדם שלא רוצה להתגייס לצבא.

וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ: דברים.

וזאת אם מביאים את דבר תורתינו לעת הזאת.

בעניין הלב, נראה לי שראש המטה הכללי נמצא במקום הזה:

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:  וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ תַּחַת דָּוִד אָבִי וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ עַם רָב אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט: הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ: וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ: מלכים.

בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ:

שלמה אמר ככה:

וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה:

אייל זמיר דואג שמאש צה"ל ימותו השבויים. מהלב.

זאת דאגה נכונה של אדם שנלחם למען שלום ישראל ודואג בזאת.

זה יפה וזה נכון.

לא יפה ככה לדבר לאדם שמרבית חייו הבוגרים משרת את ישראל בצבא להגנת ישראל.

עדכון - 25.4.2028:

למחשבה:

במלחמה זאת היו ארועים של הדוסים בעריהם כמו המקרה שבאו חיילות לעיר שלהם והתנפלו עליהן ואיימו עליהן היה מקרים כאלה גם עם שוטרים שעשו דוח למכונית חונה בעריהם וגרשו אותם והפכו להם את הניידת, היה מקרה אולי לפני המלחמה שאיש צבא קבע בא למסעדה בעיר והדוסים ששמעו שיש מישהו מהצבא ודרשו ממנו לצאת מהעיר ואיימו ועשו מהומה וככה היה צריך איש הצבא לצאת תחת אבטחה מהעיר.

ומלחמה וטילים נופלים בבני ברק ובית שמש שם נאם גולקנופף את נאום- הלקחתי מהם והבאתי לכם, ונצפה מפזז על רחבת הריקודים בבית שמש לשיר- נמות ולא נתגייס שימותו ולא נתגייס. וכאמור מלחמה וטילים. ואת הטילים מאיראן שאיימו ליפול על עריהם יירטו חיילי צה"ל. ושנפלו טילים בעריהם אז אלה שבאו לחלץ אותם ולהציל אותם היו  אלה שהם גרשו מהעיר לפני. ולא. במקרה הזה הם לא הפכו ניידות ולא גרשו את השוטרים/רות ואת החיילים/ות שבאו לעזור להם לאחר כל זאת.

תראה, צבא עושים באהבה או שלא עושים בכלל:

וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:

מי שבא, בא, מי שלא רוצה ואף עושה פרובוקציות. חבל על הזמן. ונגיד תעשור אותו ותציב אותו בפלוגת טירונים בכח.

והמפקד יגיד לחייל הזה רד לפזצטא, ברור שהוא יסרב פקודה.

ונגיד התעקשת ואם יגיע לשדה הקרב או האימונים ותגיד לו קדימה הסתער!, או אחריי וקדימה!, ברור שהבחור יקח רוורס.. ואתה תשלח אותו לכלא, שם תצטרך לממן את מזונו, כסותו, ואת קורת גגו.. תגיד לי יותר זול מלתת לו דיור למשתכן וקיצבה וסל מזון, אומר לך צודק!

וככה מחשבה על הדרך:

ברור שהמילה דקה נשאלה מהשפה הערבית- דקיקה.

ברור שהמילה שני-ה, נשאלה מהשפה האנגלית- SECONED.

(אין את המילים האלה בתורה).