בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה— המשוואה היא כזאת: מעשה רשע יביא קלון, הקלון יביא את הבוז והבוז יביא את החרפה.

בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז וְעִם קָלוֹן חֶרְפָּה: משלי שמונה עשרה.

קלון נמצא במקום של הרשע והחרפה נמצאת במקום של הבוז.

ולכן המשוואה היא כזאת:

מעשה רשע יביא קלון, הקלון יביא את הבוז והבוז יביא את החרפה.

שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט: משלי שמונה עשרה.

שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע לֹא טוֹב:

לֹא טוֹב לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט:

המשוואה היא כזאת:

לְהַטּוֹת צַדִּיק בַּמִּשְׁפָּט= שְׂאֵת פְּנֵי רָשָׁע.

מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא לוֹ וּכְלִמָּה: משלי שמונה עשרה.

זה ברור ואף מעורר חיוך.

האדם שעונה על שאלה בטרם נשאלה, לפני ששמע, נחשב לעושה איוולת. האיוולת מביאה עימה בושה וכלימה.

לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ: משלי שמונה עשרה.

הלב למעשה מעיר את הכסיל להשכיל אפשר לראות את הדבר על המשל הזה:

שִׂפְתֵי כְסִיל יָבֹאוּ בְרִיב וּפִיו לְמַהֲלֻמוֹת יִקְרָא: משלי שמונה עשרה.

אדם חכם פותר ריב בדיבור, אדם כסיל יפתור ריב באלימות במכות.

על משל דבר אל הסלע ואל תכה בו כצמיחת הדור בפרשת מי מריבה שאת המריבה הזאת פותרים בדיבור:

בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה: תהלים.

אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה:

גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית: משלי שמונה עשרה.

יש פה משוואה:

מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ = מַשְׁחִית

על משל השומר שתוצאות רפיונו, הביא לחבלה ומשכך שני אלה מזיקים אותו הדבר:

מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית:

לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה:

על המשוואות האלה נבין הדבר-

יִגְבַּהּ לֵב (גאווה)= שֶׁבֶר.

עֲנָוָה= כָבוֹד.

לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ– גאווה באה לפני משבר— גבה רוח כהתנשאות באה לפני כשלון, זאת אומרת שהתנשאות וגאווה הם מתכון לכשלון למשבר: