תפריט סגור

משפט ודין.

Rape in OECD Countries: Actual Convictions, the Complaint‑ to‑ Conviction Gap, and Victim Gender Distribution– OECD Data

Important to know first:

OECD data measures actual convictions — not the real number of rape incidents.In every country, most rape cases are not reported, and most complaints do not lead to conviction.

The attrition funnel: Why most cases never reach conviction

In every country in the world, the process of handling a rape offense includes five main stages:

A rape occursA small portion of cases → a complaint to the policeSome complaints → a full investigationSome investigations → an indictmentSome indictments → a conviction

At every stage, cases “drop out” — therefore the conviction rate is far lower than the real number of rape incidents.

Table 1: Rape convictions per 100,000 population in OECD countries (≈2023)

Rank

Country

Convictions per 100k

1

Sweden

84.4

2

France

62.7

3

New Zealand

58.6

4

Costa Rica

50.1

5

Iceland

45.4

6

United Kingdom

43.6

7

Finland

42.5

8

Norway

42.1

9

USA

41.4

10

Denmark

39.9

11

Colombia

38.5

12

Belgium

37.6

13

Austria

25.5

14

Luxembourg

22.0

15

Chile

21.9

16

Ireland

19.3

17

Mexico

19.0

18

Czech Republic

16.2

19

Israel

15.5

20

Germany

15.5

21

Turkey

15.4

22

Latvia

15.0

23

Canada

14.3

24

Estonia

14.0

25

Romania

13.9

26

Netherlands

13.3

27

Slovenia

12.2

28

Spain

10.2

29

Switzerland

9.5

30

Hungary

5.5

31

Portugal

4.7

32

Lithuania

3.2

33

Greece

2.9

34

Japan

2.2

35

Slovakia

1.8

36

Poland

1.3

37

Australia

38

Italy

39

South Korea

Table 2: Complaint–Conviction Gap (absolute numbers + percentages)

Country

Complaints

Convictions

Conviction Rate

Notes

Israel

~1,400

~70

≈5%

Most cases closed for lack of evidence

United Kingdom

~70,000

~1,000

≈1.4%

Huge gap between complaints and convictions

Sweden

~9,000

~300

≈3.3%

Broad legal definition

USA

~140,000

~4,500

≈3.2%

Surveys show ~430,000 incidents

France

~94,000

~1,500

≈1.6%

Sharp rise in reporting

Table 3: Victim gender distribution

Country

% Women

% Men

Source

Israel

~92%

~8%

Israel Police

United Kingdom

~91%

~9%

ONS

Sweden

~94%

~6%

Brå

USA

~90%

~10%

NCVS

Canada

~92%

~8%

Statistics Canada

Australia

~93%

~7%

ABS

Summary

OECD rape conviction data is not a measure of crime levels, but a measure of judicial efficiency, reporting levels, and the ability to bring cases to conviction.The gap between complaints and convictions — and the gender distribution — shows how far official numbers are from reality.

אונס במדינות ה‑OECD: הרשעות בפועל, פערי תלונות–הרשעות, והתפלגות נפגעים לפי מין– נתוני ה‑OECD- הרשעות בפועל.

חשוב לדעת תחילה:

נתוני ה‑OECD מודדים הרשעות בפועל — לא את מספר מקרי האונס האמיתיים.בכל מדינה, רוב מקרי האונס אינם מדווחים, ורוב התלונות אינן מגיעות להרשעה.

משפך הנשירה: למה רוב המקרים לא מגיעים להרשעה?

בכל מדינה בעולם, תהליך הטיפול בעבירת אונס כולל חמישה שלבים עיקריים:

  • אונס מתרחש

  • חלק קטן מהמקרים → תלונה במשטרה

  • חלק מהתלונות → פתיחת חקירה

  • חלק מהחקירות → כתב אישום

  • חלק מכתבי האישום → הרשעה

בכל שלב “נושרים” תיקים — ולכן שיעור ההרשעות נמוך בהרבה מהמספר האמיתי של מקרי האונס.

טבלה 1: הרשעות אונס ל־100,000 נפש במדינות ה‑OECD (≈2023)

דירוג

מדינה

הרשעות ל־100k

1

שוודיא

84.4

2

צרפת

62.7

3

ניו זילנד

58.6

4

קוסטה ריקה

50.1

5

איסלנד

45.4

6

בריטניא

43.6

7

פינלנד

42.5

8

נורווגיא

42.1

9

ארה״ב

41.4

10

דנמרק

39.9

11

קולומביא

38.5

12

בלגיא

37.6

13

אוסטריא

25.5

14

לוקסמבורג

22.0

15

צ׳ילה

21.9

16

אירלנד

19.3

17

מקסיקו

19.0

18

צ׳כיה

16.2

19

ישראל

15.5

20

גרמניה

15.5

21

טורקיא

15.4

22

לטביא

15.0

23

קנדה

14.3

24

אסטוניא

14.0

25

רומניא

13.9

26

הולנד

13.3

27

סלובניא

12.2

28

ספרד

10.2

29

שווייץ

9.5

30

הונגריא

5.5

31

פורטוגל

4.7

32

ליטא

3.2

33

יוון

2.9

34

יפן

2.2

35

סלובקיא

1.8

36

פולין

1.3

37

אוסטרליא

38

איטליא

39

דרום קוריאה

טבלה 2: פער תלונות–הרשעות במספרים מוחלטים + אחוזים

מדינה

תלונות

הרשעות

אחוז הרשעות

הערות

ישראל

~1,400

~70

≈5%

רוב התיקים נסגרים מחוסר ראיות

בריטניא

~70,000

~1,000

≈1.4%

פער עצום בין תלונות להרשעות

שוודיא

~9,000

~300

≈3.3%

הגדרה משפטית רחבה

ארה״ב

~140,000

~4,500

≈3.2%

לפי סקרים: 430,000 מקרים

צרפת

~94,000

~1,500

≈1.6%

עלייה חדה בדיווח

טבלה 3: התפלגות נפגעים לפי מין

מדינה

% נשים

% גברים

מקור

ישראל

~92%

~8%

משטרת ישראל

בריטניא

~91%

~9%

ONS

שוודיא

~94%

~6%

Brå

ארה״ב

~90%

~10%

NCVS

קנדה

~92%

~8%

Statistics Canada

אוסטרליא

~93%

~7%

ABS

סיכום

נתוני ה‑OECD על הרשעות אונס אינם מדד לפשיעה, אלא מדד ליעילות מערכת המשפט, רמת הדיווח, והיכולת להביא תיקים להרשעה.הפער בין תלונות להרשעות — וגם ההתפלגות לפי מין — מראים עד כמה המספרים הרשמיים רחוקים מהמציאות.

יוסף סירב לשכב עם אשת מעבידו שהטיב עימו, ועדין בחטא הזה יש חטא לבורא עולם– וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָֽרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃

עוד לפני שעם ישראל קיבל תורה היה ידוע שאיש השוכב עם אשה בעולת בעל- חוטא לבורא עולם. וכל בני ביתו איתו.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרֲכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: פרשת וישב יעקב.

עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי:

גם פרעה בעת אברהם ידע זאת, לכן הוא היה הורג את הבעלים לפני שהוא היה שוכב עם נשותיהם.

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ: וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ: אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד: וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:  וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא: לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ: וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ: בראשית.

בחטא הזה יש חטא לבורא עולם, חטא שאדם לא יכול למחול עליו, זה חטא של אדם לבורא עולם.

נאמר הדבר גם אודות אבימלך שבורא עולם מנע ממנו לשכב עם שרה שלא יחטא לו:

וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר:  וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל: וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ: בראשית.

וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי:

החטא של משכב עם בעולת בעל היה חטא לבורא עולם ברור גם מדבריו של יוסף שמשכב של יוסף עם אשת פוטיפר היה גם כפיות טובה לפוטיפר שהטיב עימו ונתן בו אימון כבן ביתו:

וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּֽוֹטִיפַר֩ סְרִ֨יס פַּרְעֹ֜ה שַׂ֤ר הַטַּבָּחִים֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הֽוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה׃  וַיְהִ֤י יְהוָה֙ אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ וַיְהִ֕י בְּבֵ֖ית אֲדֹנָ֥יו הַמִּצְרִֽי׃ וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י יְהוָ֖ה אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה יְהוָ֖ה מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ׃ וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ וַיַּפְקִדֵ֨הוּ֙ עַל־בֵּית֔וֹ וְכָל־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ׃ וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת יְהוָה֙ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה׃ וַיַּֽעֲזֹ֣ב כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹֽא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃ וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַתִּשָּׂ֧א אֵֽשֶׁת־אֲדֹנָ֛יו אֶת־עֵינֶ֖יהָ אֶל־יוֹסֵ֑ף וַתֹּ֖אמֶר שִׁכְבָ֥ה עִמִּֽי׃ וַיְמָאֵ֓ן ׀ וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹֽא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי׃ אֵינֶ֨נּוּ גָד֜וֹל בַּבַּ֣יִת הַזֶּה֮ מִמֶּנִּי֒ וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֨נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּֽאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָֽרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים׃ וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִֽהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃  וַֽיְהִי֙ כְּהַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיָּבֹ֥א הַבַּ֖יְתָה לַֽעֲשׂ֣וֹת מְלַאכְתּ֑וֹ וְאֵ֨ין אִ֜ישׁ מֵֽאַנְשֵׁ֥י הַבַּ֛יִת שָׁ֖ם בַּבָּֽיִת׃ וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּֽעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ וַֽיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נָס הַחֽוּצָה׃ וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָֽאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃ וַיְהִ֣י כְשָׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָֽאֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נָס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃  וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹ֑ר בָּֽא־אֵלַ֞י הָעֶ֧בֶד הָֽעִבְרִ֛י אֲשֶׁר־הֵבֵ֥אתָ לָּ֖נוּ לְצַ֥חֶק בִּֽי׃ וַיְהִ֕י כַּֽהֲרִימִ֥י קוֹלִ֖י וָֽאֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲזֹ֥ב בִּגְד֛וֹ אֶצְלִ֖י וַיָּ֥נָס הַחֽוּצָה׃  וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אֲדֹנָ֜יו אֶת־דִּבְרֵ֣י אִשְׁתּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר דִּבְּרָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה עָ֥שָׂה לִ֖י עַבְדֶּ֑ךָ וַיִּ֖חַר אַפּֽוֹ׃ וַיִּקַּח֩ אֲדֹנֵ֨י יוֹסֵ֜ף אֹת֗וֹ וַֽיִּתְּנֵ֨הוּ֙ אֶל־בֵּ֣ית הַסֹּ֔הַר מְק֕וֹם אֲשֶׁר־אסורי (אֲסִירֵ֥י) הַמֶּ֖לֶךְ אֲסוּרִ֑ים וַֽיְהִי־שָׁ֖ם בְּבֵ֥ית הַסֹּֽהַר׃ פרשת וישב יעקב.

דוד ראה את בת שבע מתרחצת ערומה על הגג ושלח את המלאכים להביאה אליו.

וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד: וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי: וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ: שמואל.

ערומה על הגג.

ודוד נענש שהוא שכב איתה.

לא היתה האשמה כלפי בת שבע שהתרחצה ככה על הגג....

דוד לא התגבר על יצרו.

 וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה שמואל.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה:

אתה לא יכול להאשים אשה שהיא פיתתה אותך- לכן אנסת אותה.

צריך לחשוב מה קורה אם אשה נשואה שמה סם אונס לאדם שהיא נשלחה להפילו...

וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם ׀ י֑וֹם וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע אֵלֶ֛יהָ לִשְׁכַּ֥ב אֶצְלָ֖הּ לִֽהְי֥וֹת עִמָּֽהּ׃

מישהי בסטייל של אישתו של פוטיפר.

יוסף היה גבר גבר.

אפשר להבין ממקרה דוד ובת שבע שלא היתה בעיה עם ריבוי הנשים של דוד:

וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה:

הבעיה הייתה על ששכב עם בעולת בעל:

כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה:

טומאת שכבת זרע- פרשת קדשים.

פרשת קדשים- ש.כ.ב – שכבת זרע- תוכנית לימוד- לימודי שנת שבעים ושלוש לקוממיות .

נכתב בשנת שבעים ושש- עודכן בשנת שבעים ושמונה.

למרות שיעקב כעס על לוי ושמעון שנקמו בשכם וחמור על שאנסו את אחותם ולאחר אונס זה בקשו להתחתן עם דינה בתמורת האיפשור ליעקב לסחור בארץ ולמרות דאגתו של יעקב שלא יוכל לעשות זאת לאחר נקמה זאת, בני יעקב הלכו לרעות את צאן אביהם  בשכם.

וַיֵּֽלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃ וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֨יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָֽחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֨יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַֽהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֨הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃ פרשת וַיֵּ֣שֶׁב יַֽעֲקֹ֔ב.

בני יעקב הלכו לרעות צאן אביהם בשכם, לאחר הפרשה הזאת שאנסו את דינה:

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃וְיַֽעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתּ֔וֹ וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶֽחֱרִ֥שׁ יַֽעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃ וַיֵּצֵ֛א חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתּֽוֹ׃ וּבְנֵ֨י יַֽעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵֽעָשֶֽׂה׃ וַיְדַבֵּ֥ר חֲמ֖וֹר אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃ וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֨רֶץ֙ תִּֽהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃ וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יהָ וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵֽינֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃ הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֥ר תֹּֽאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ וַיַּֽעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמ֥וֹר אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃ וַיֹּֽאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַֽעֲשׂוֹת֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ל֣וֹ עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃ אַךְ־בְּזֹ֖את נֵא֣וֹת לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּֽהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֨ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹֽתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃ וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמּ֑וֹל וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמ֑וֹר וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֽוֹר׃ וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֨עַר֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃ וַיָּבֹ֥א חֲמ֛וֹר וּשְׁכֶ֥ם בְּנ֖וֹ אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃ הָֽאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵֽשְׁב֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃ אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָֽאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִֽהְי֖וֹת לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמּ֥וֹל לָ֨נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃ מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲל֥וֹא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵא֣וֹתָה לָהֶ֔ם וְיֵֽשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃ וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמוֹר֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ כָּל־יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִיר֑וֹ וַיִּמֹּ֨לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹֽצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֽוֹ׃ וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃ וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָֽרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחוֹתָֽם׃ אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹֽרֵיהֶ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃ וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃וַיֹּ֨אמֶר יַֽעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֨נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַֽאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶֽאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃ וַיֹּֽאמְר֑וּ הַכְזוֹנָ֕ה יַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ׃ פרשת וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֖ב.

למרות שיעקב כעס על לוי ושמעון שנקמו בשכם וחמור על שאנסו את אחותם ולאחר אונס זה בקשו להתחתן עם דינה בתמורת האיפשור ליעקב לסחור בארץ ולמרות דאגתו של יעקב שלא יוכל לעשות זאת לאחר נקמה זאת, בני יעקב הלכו לרעות את צאן אביהם  בשכם. הכבשים אכלו שם.

וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶֽעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָֽדְפוּ אַֽחֲרֵי בְּנֵי יַֽעֲקֹֽב: וַיָּבֹא יַֽעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית אֵל הוּא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר עִמּֽוֹ: בראשית.

לא היתה בעיה לאחר נקמה זאת.

ברבות הימים שבט לוי הוא השבט הנבדל לעבוד בקודש וממנו הכהונה.

ולא לשכח הכל נהיה בדברו של בורא עולם גם הדבר הזה ותוצאותיו.

למחשבה:

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשׁ֔וֹ בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמ֥וֹר אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃ פרשת וישלח יעקב.

וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָ֖ה לְיַֽעֲקֹ֑ב לִרְא֖וֹת בִּבְנ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

דינה היתה בת יחידה לאביה ויעקב ובניו ובתו  ונשותיו הגיעו לשכם אחרי שחזרו מארם לארץ, דינה הלכה לנסות למצוא לה חברות (ברור שלאור היום), ובמקום הזה ראה אותה שכם ואנס אותה לאור היום:

וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמ֛וֹר הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃

יש התכנות שבנות שכם, בנות כנען, היו במקום ראו ושמעו ולא עשו דבר.

נכתב בשנת שבעים ושש ועודכן בשנת שבעים ושמונה.

וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא– יען כי– אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ– כשיודעים מי אבי היתומים אז ברור– כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ:

אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא: כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ: משלי עשרים ושלוש.

וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא:

יען כי:

אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ: תהלים.

אֲבִי יְתוֹמִים

(אב של היתומים ולא של האלמנות)

וְדַיַּן אַלְמָנוֹת

(שופט ומחיל דין על אלמנה)

כשיודעים מי אבי היתומים אז ברור:

כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ:

וזאת אזהרה בזאת שאתה חוצה את הגבול הזה בעשותך זאת:

אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם

גבול עולם יען כי מהמקום הזה בורא עולם אלוהיו של זה:

בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ:

למחשבה:

אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא: כִּי גֹאֲלָם חָזָק הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ: משלי- עשרים ושלושה.

דברו על לתת יתומים מישראל לאישים השוכבים את זכר משכבי אישה. זה אסור על פי דבר תורה זה:

קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי-אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל-הַגּוֹיִֽם– גם בפרשת המעל בחרם בימי יהושע וגם בפרשת הגבעונים בימי דוד היה מקרה שהוחל דין על העם מבלי שהיה ברור למה, יהושע שאל את בורא עולם למה הפסדנו בקרב, למה בורא עולם לא היה איתנו, בורא עולם אמר לו שמישהו מהעם לקח מחרם המלחמה אליו לשימוש אישי כמו שאומרים..

יום שלישי.

מזמור ליום שלישי שהיו הלויאים אומרים ביום שלישי בשבת קודש בבית המקדש על הדוכן (זה דוכן דוכן, זה דוכן בבית המקדש.. ומשכך מאוד חשוב להתייחס ברצינות למזמורים שנבחרו להאמר יום ביומו על הדוכן, תחשבו על זה כמחבר של שבעה מזמורים לתפילה מחזורית קבועה- כמו שאתם מיחסים משקל כבד לעשרת המזמורים שחיבר ברסלב עליהם נאמר התיקון הכללי).

וזה המזמור השלישי ליום השלישי:

מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף: אֱֽלֹהִ֗ים נִצָּ֥ב בַּעֲדַת-אֵ֑ל בְּקֶ֖רֶב אֱלֹהִ֣ים יִשְׁפֹּֽט: עַד-מָתַ֥י תִּשְׁפְּטוּ-עָ֑וֶל וּפְנֵ֥י רְ֝שָׁעִ֗ים תִּשְׂאוּ-סֶֽלָה: שִׁפְטוּ-דַ֥ל וְיָת֑וֹם עָנִ֖י וָרָ֣שׁ הַצְדִּֽיקוּ: פַּלְּטוּ-דַ֥ל וְאֶבְי֑וֹן מִיַּ֖ד רְשָׁעִ֣ים הַצִּֽילוּ: לֹ֤א יָֽדְע֨וּ | וְלֹ֥א יָבִ֗ינוּ בַּחֲשֵׁכָ֥ה יִתְהַלָּ֑כוּ יִ֝מּ֗וֹטוּ כָּל-מ֥וֹסְדֵי אָֽרֶץ: אֲֽנִי-אָ֭מַרְתִּי אֱלֹהִ֣ים אַתֶּ֑ם וּבְנֵ֖י עֶלְי֣וֹן כֻּלְּכֶֽם: אָ֭כֵן כְּאָדָ֣ם תְּמוּת֑וּן וּכְאַחַ֖ד הַשָּׂרִ֣ים תִּפֹּֽלוּ: קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי-אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל-הַגּוֹיִֽם.

המזמור מסתיים ככה:

קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי-אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל-הַגּוֹיִֽם.

על כל מה שמשתמע מכך.

גם בפרשת המעל בחרם בימי יהושע וגם בפרשת הגבעונים בימי דוד היה מקרה שהוחל דין על העם מבלי שהיה ברור למה, יהושע שאל את בורא עולם למה הפסדנו בקרב, למה בורא עולם לא היה איתנו, בורא עולם אמר לו שמישהו מהעם לקח מחרם המלחמה אליו לשימוש אישי כמו שאומרים.. וכשהיו שלוש שנות בצורת אז שאל דוד מדוע אין גשם, זה לא טוב לכלכלה כמו שאומרים, אז בורא עולם אמר לו, יען כי שאול הפר הסכם עם הגבעונים הסכם שנעשה עוד בימי יהושע...

בשני המקרים היה דין על העם כשהעם לא ידע על החטא, ובכל זאת.. לא ידעו ואשמו. ואשמו ומשפט ודין.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּֽחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּֽעֲשׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת יְהוָֹה אֲשֶׁר לֹא תֵֽעָשֶׂינָה וְאָשֵֽׁם: ויקרא.

דוד המלך התפלל לזאת– אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ– והמשורר כידוע לא רק ממזמור זה שהוא מאמין כזה– בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ– ותלמיד כזה: בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ– והתפילתו שבורא עולם לא ישגה אותו שלא יתעה אותו שישמור עליו לא לתעות ולא לטעות– אֶת חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל תַּעַזְבֵנִי עַד מְאֹד– כי יש התכנות כזאת– שְׁגִיא֥וֹת מִֽי-יָבִ֑ין– לימודי תהלים. 

בסופו של יום לאחר שנודעה הבעיה כמו שאומרים.. עשו תיקון והלאה, נצחנו במלחמה הבאה, וירד גשם.

ובחזרה למזמור:

קוּמָ֣ה אֱ֭לֹהִים שָׁפְטָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי-אַתָּ֥ה תִ֝נְחַ֗ל בְּכָל-הַגּוֹיִֽם.

אני תמיד אומרת שהעובדה שאנו לא רואים את בורא עולם, לא אומרת שבורא עולם לא רואה אותנו.

וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה– הריגת האדם הזה נחשבת לשפיכת דם נקי– וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה–וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים– מתוך המקום הזה תחשבו על החילים היהודים שבשגגה הרגו יהודים.

דבר תורה זה נכתב השנה בשנת שבעים וחמש לפי מנין ההכרזה (48))  ועודכן בשנת שבעים ושבע.

גם בספר במדבר וגם בספר דברים וגם בספר יהושע יש מצוות בענין רוצח בשגגה, על פי הציווי, ועל פי העובדה שמודגש מאוד הדבר הזה שיש בו גם אזהרה לשמור מאוד מאוד על הדבר נלמד שזאת מצווה חשובה מאוד לא להאשים את האדם הזה ולא רק, לתת לו מקלט ולבנות ערי מקלט למקרים כאלה.

כתובה זאת היא כתובה מאוחדת נלמדת מכמה פרשות וספרים בתורה:

בפרשת ערים לשבת ומגרשיהן הפרשה עוסקת בחלוקת אחוזות מהשבטים ללוי. לפני חלוקה זאת מוזכר שוב ערי מקלט הרוצח כמעט אותו ניסוח כמו בספר במדבר ובספר דברים:

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל–בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר תְּנ֤וּ לָכֶם֙ אֶת–עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁר–דִּבַּ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד–מֹשֶֽׁה:  לָנ֥וּס שָׁ֙מָּה֙ רוֹצֵ֔חַ מַכֵּה–נֶ֥פֶשׁ בִּשְׁגָגָ֖ה בִּבְלִי–דָ֑עַת וְהָי֤וּ לָכֶם֙ לְמִקְלָ֔ט מִגֹּאֵ֖ל הַדָּֽם: וְנָ֞ס אֶל–אַחַ֣ת | מֵהֶעָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה וְעָמַד֙ פֶּ֚תַח שַׁ֣עַר הָעִ֔יר וְדִבֶּ֛ר בְּאָזְנֵ֛י זִקְנֵ֥י–הָעִֽיר הַהִ֖יא אֶת–דְּבָרָ֑יו וְאָסְפ֨וּ אֹת֤וֹ הָעִ֙ירָה֙ אֲלֵיהֶ֔ם וְנָתְנוּ–ל֥וֹ מָק֖וֹם וְיָשַׁ֥ב עִמָּֽם: וְכִ֨י יִרְדֹּ֜ף גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְלֹֽא–יַסְגִּ֥רוּ אֶת–הָרֹצֵ֖חַ בְּיָד֑וֹ כִּ֤י בִבְלִי–דַ֙עַת֙ הִכָּ֣ה אֶת–רֵעֵ֔הוּ וְלֹֽא–שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:וְיָשַׁ֣ב | בָּעִ֣יר הַהִ֗יא עַד–עָמְד֞וֹ לִפְנֵ֤י הָֽעֵדָה֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט עַד–מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם אָ֣ז | יָשׁ֣וּב הָרוֹצֵ֗חַ וּבָ֤א אֶל–עִירוֹ֙ וְאֶל–בֵּית֔וֹ אֶל–הָעִ֖יר אֲשֶׁר–נָ֥ס מִשָּֽׁם: וַיַּקְדִּ֜שׁוּ אֶת–קֶ֤דֶשׁ בַּגָּלִיל֙ בְּהַ֣ר נַפְתָּלִ֔י וְאֶת–שְׁכֶ֖ם בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וְאֶת–קִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥יא חֶבְר֖וֹן בְּהַ֥ר יְהוּדָֽה: וּמֵעֵ֜בֶר לְיַרְדֵּ֤ן יְרִיחוֹ֙ מִזְרָ֔חָה נָתְנ֞וּ אֶת–בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בַּמִּישֹׁ֖ר מִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן וְאֶת–רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ מִמַּטֵּה–גָ֔ד וְאֶת-(גלון) גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן מִמַּטֵּ֥ה מְנַשֶּֽׁה: אֵ֣לֶּה הָיוּ֩ עָרֵ֨י הַמּֽוּעָדָ֜ה לְכֹ֣ל| בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל–מַכֵּה–נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה וְלֹ֣א יָמ֗וּת בְּיַד֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם עַד–עָמְד֖וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָֽה: פרשת עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן- כֹּהֵֽן: וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙.

אֵ֣לֶּה הָיוּ֩ עָרֵ֨י הַמּֽוּעָדָ֜ה לְכֹ֣ל| בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל–מַכֵּה–נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָ֑ה:

ואלה ערים מקודשות:

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל–יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר: דַּבֵּ֛ר אֶל–בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר תְּנ֤וּ לָכֶם֙ אֶת–עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁר–דִּבַּ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם בְּיַד–מֹשֶֽׁה:  לָנ֥וּס שָׁ֙מָּה֙ רוֹצֵ֔חַ מַכֵּה–נֶ֥פֶשׁ בִּשְׁגָגָ֖ה בִּבְלִי–דָ֑עַת וְהָי֤וּ לָכֶם֙ לְמִקְלָ֔ט מִגֹּאֵ֖ל הַדָּֽם:

הערים האלה הם ערי מקלט לצורך הגנה על אדם שרצח בשגגה, זאת חוקה שלמה בעניין חוסר אשמה בגלל שגגה וזה עניינים של משפט שיש הדגש מיוחד בעניין זה לשמור מאוד מאוד בדבר, הערים האלה הן ערים שהוקדשו לדבר:

וַיַּקְדִּ֜שׁוּ אֶת–קֶ֤דֶשׁ בַּגָּלִיל֙ בְּהַ֣ר נַפְתָּלִ֔י וְאֶת–שְׁכֶ֖ם בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וְאֶת–קִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥יא חֶבְר֖וֹן בְּהַ֥ר יְהוּדָֽה: וּמֵעֵ֜בֶר לְיַרְדֵּ֤ן יְרִיחוֹ֙ מִזְרָ֔חָה נָתְנ֞וּ אֶת–בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בַּמִּישֹׁ֖ר מִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֑ן וְאֶת–רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ מִמַּטֵּה–גָ֔ד וְאֶת-(גלון) גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן מִמַּטֵּ֥ה מְנַשֶּֽׁה:

וַיַּקְדִּ֜שׁוּ אֶת:

העובדה הזאת מעידה ומלמדת עד כמה חשוב לשמור על הדבר. הדבר נחשב לשפיכת דם נקים באם יוחל עליו דין מוות, אלה עניינים של שמירת נפש ומשכך נראה שזאת הסיבה לקידוש ערים אלה לנוכח קדושת הנפש.

ואת הערים האלה גם בצד המזרחי וגם בצד המערבי נתנו ללוי כפי שנלמד מפרשת ערים לשבת ומגרשיהן.

זאת אומרת שהרוצח הזה בשגגה מקבל מקלט בחסות הלויאים והכהנים.

 

זאת טבלה חלקית שמראה רק את ערי מקלט הרוצח כפי שנלמד מפרשת כהן ועשרה נשיאים:

וַֽיִּתְּנ֗וּ

מִמַּטֵּה֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה

לִבְנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן

מִמִּשְׁפְּח֥וֹת הַקְּהָתִ֖י מִבְּנֵ֣י לֵוִ֑י 

ערי מקלט הרוצח ממטה יהודה ללוי :

וְלִבְנֵ֣י | אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן נָֽתְנוּ֙:

וְלִבְנֵ֣י | אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן נָֽתְנוּ֙ אֶת–עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת–חֶבְר֖וֹן וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת–לִבְנָ֖ה וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ:

מִמַּטֵּ֖ה אֶפְרָֽיִם:

וּלְמִשְׁפְּח֤וֹת בְּנֵֽי–קְהָת֙ הַלְוִיִּ֔ם

הַנּוֹתָרִ֖ים מִבְּנֵ֣י קְהָ֑ת

ערי מקלט הרוצח מאפרים ללוי:

וַֽיְהִי֙ עָרֵ֣י גֽוֹרָלָ֔ם מִמַּטֵּ֖ה אֶפְרָֽיִם:

וַיִּתְּנ֨וּ לָהֶ֜ם אֶת–עִ֨יר מִקְלַ֧ט הָרֹצֵ֛חַ אֶת–שְׁכֶ֥ם וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֖הָ בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם

וּמִמַּטֵּ֨ה נַפְתָּלִ֜י

וּ֠מֵחֲצִי מַטֵּ֨ה מְנַשֶּׁ֤ה בַבָּשָׁן֙

לִבְנֵ֣י גֵרְשׁוֹן֮

מִמִּשְׁפְּחֹ֣ת הַלְוִיִּם֒:

ערי מקלט הרוצח מהמנשה  ונפתלי ללוי:

מֵחֲצִ֞י מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֗ה:

אֶת–עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת-(גלון) גּוֹלָ֤ן בַּבָּשָׁן֙ וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֔הָ

וּמִמַּטֵּ֨ה נַפְתָּלִ֜י:

אֶת–עִ֣יר |מִקְלַ֣ט הָֽרֹצֵ֗חַ אֶת–קֶ֨דֶשׁ בַּגָּלִ֤יל וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֙הָ֙

מִמַּטֵּ֨ה רְאוּבֵ֤ן

וּמִמַּטֵּה–גָד֙

לְמִשְׁפְּח֣וֹת בְּנֵֽי–מְרָרִי֮

הַלְוִיִּ֣ם הַנּוֹתָרִים֒:

ערי מקלט הרוצח מגד ומראובן ללוי:

וּמִמַּטֵּה–גָ֗ד:

וּמִמַּטֵּה–גָ֗ד אֶת–עִיר֙ מִקְלַ֣ט הָרֹצֵ֔חַ אֶת–רָמֹ֥ת בַּגִּלְעָ֖ד וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ

וּמִמַּטֵּ֣ה רְאוּבֵ֔ן אֶת–בֶּ֖צֶר וְאֶת–מִגְרָשֶׁ֑הָ וְאֶת–יַ֖הְצָה וְאֶת–מִגְרָשֶֽׁהָ:

ערי המקלט-הסבר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתֵּנוּ שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם: אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה: לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: במדבר.

הציווי הראשוני הוא להקים שש ערי מקלט לאדם הזה:

וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה:

שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם:

שלוש ערים מחוץ לארץ בצד המזרחי של הירדן, בנחלות הראובני הגדי וחצי שבט המנשה:

עוברים את הירדן הזה- פרשת אחרי מות משה.

אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן:

ושלוש ערים בתוך הארץ בצד המערבי של הירדן:

וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן:

כמבואר בספר דברים, ארץ כנען היא ארץ הירושה:

כִּֽי-יַכְרִ֞ית יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֶת-הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת-אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָֽשַׁבְתָּ֥ בְעָֽרֵיהֶ֖ם וּבְבָֽתֵּיהֶֽם: שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ: תָּכִ֣ין לְךָ֘ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת-גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל-רֹצֵֽחַ: דברים.

ואלה יעודן:

עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה:

מקלט לרוצח בשגגה:

הסבר- המקרה המשפט והדין:

וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָֽרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר-יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ בִּבְלִי-דַ֔עַת וְה֛וּא לֹֽא-שׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם:  וַֽאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת-רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֘ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן-הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת-רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל-אַחַ֥ת הֶעָֽרִים-הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי: פֶּן-יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַֽחֲרֵ֣י הָֽרֹצֵ֗חַ כִּ֣י-יֵחַם֘ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי-יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט-מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם: עַל-כֵּ֛ן אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ: וְאִם-יַרְחִ֞יב יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֶת-גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת-כָּל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַֽאֲבֹתֶֽיךָ: כִּֽי-תִשְׁמֹר֩ אֶת-כָּל-הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַֽעֲשׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֘ הַיּוֹם֒ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל-הַיָּמִ֑ים וְיָֽסַפְתָּ֙ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁל֥שׁ הָאֵֽלֶּה: וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים: וְכִי-יִֽהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל-אַחַ֖ת הֶֽעָרִ֥ים הָאֵֽל: וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָֽקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָֽתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת: דְּבָרִ֗ים- פרשת שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים.

המקרה:

וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָֽרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר-יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת-רֵעֵ֨הוּ֙ בִּבְלִי-דַ֔עַת וְה֛וּא לֹֽא-שׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם:  וַֽאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת-רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֘ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן-הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת-רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל-אַחַ֥ת הֶעָֽרִים-הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי:

האדם הזה זכאי ומשכך דמו נחשב נקי, אך יש סכנה שקרוב של המת ידרוש נקמה:

פֶּן-יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַֽחֲרֵ֣י הָֽרֹצֵ֗חַ כִּ֣י-יֵחַם֘ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי-יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט-מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם:

מנוסח המצווה אפשר להבין עד כמה חשוב לתת הגנה לאדם הזה שרצח בשגגה:

כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ:

קיום המצוה הזאת היא ממקום אהבה לבורא עולם:

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים:

הריגת האדם הזה נחשבת לשפיכת דם נקי:

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

אם יקרה הדבר, וישפך הדם הנקי הזה אז יתקיים החטא הזה:

וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים:

האדם הזה הוא אדם שמערכת הבטחון חייבת לספק לו הגנה, באם לא תסופק לו ההגנה הדבר נחשב לחטא למערכת הבטחון והמשפט.

כמובן שאם המקרה הוא הפוך והרצח לא בשגגה המשפט הוא בהתאמה:

ובמקרה ההפוך אין עניינים כמו שאומרים:

וְכִי-יִֽהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל-אַחַ֖ת הֶֽעָרִ֥ים הָאֵֽל: וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָֽקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָֽתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת: לֹֽא-תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַם-הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ: פרשת שֹֽׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים.

הרוצח היה שונא וארב לו כנמשל להריגה בכוונה תחילה- רצח ומשכךובמקרה הזה באם נס לאחת מן הערים האלה מוציאים אותו משם ו:

לֹֽא-תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו:

מתוך המקום הזה תחשבו על החילים שבשגגה הרגו שלושה שבויים ואותו הדבר עם הבחור בירושלים שבעת הפיגוע אחרי כל מה שקרה בעוטף ירה בבחור שלנו.

יש לעזור לחיילים האלה, גם בעזרה בטיפול נפשי, אלה אנשים שנמצאים בתחושת אשמה.

ברור לכולנו שאם הם לא היו מתגיסים לצבא לשרת את עמנו, הם לא היו במקום הזה לטעות במקום הזה.

הציווי הזה כמו שאמרתי מופיע בתורה כמה וכמה פעמים עם הקפדה גדולה מאוד בדבר:

הריגת האדם הזה נחשבת לשפיכת דם נקי:

וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים:

לקרוא עוד:

כי לא שונא הוא לו.

מות הכהן כעת משפט היובל- פרשת ערים לשבת ומגרשיהן.

לימודי תורה- פרשת- עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן- כֹּהֵֽן: וַעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙- אחרי מות הכהן הגדול- שנת שבעים ושתים לקוממיות.

פרשת החוקים והמשפטים- בעבר בירדן מזרחה לנוס שמה רוצח.

פרשת שופטים ושוטרים- יכה את רעהו בבלי דעת.

עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה- פרשת עָרִ֖ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֖ן

 

כיצד פרשות עבר כמו חשבון הדולרים של לאה רבין לעומת פרשות בנות ימינו חושפות את השחיקה המוסרית ההולכת ומעמיקה, מדגישות את שינויי הנורמות, ומעלות שאלות קשות על אחריות, דוגמה אישית וגבולות הכוח בחברה דמוקרטית בתקופה שבה הציפיות משתנות והאמון נבחן מחדש.

השחיקה המוסרית בולטת במיוחד כשמשווים בין סערות פוליטיות של פעם לבין האופן שבו אנשים מגיבים אליהן כיום. פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין בשנות השבעים הפכה לסמל: עבירה מנהלית יחסית, שנגעה לאיסור החזקת מט"ח, הובילה להתפטרות ראש ממשלה מכהן. לא בגלל חומרת המעשה, אלא משום שהייתה תחושה עממית ברורה שמי שמוביל חייב לעמוד ברף גבוה יותר משל אדם רגיל.

 

🌑 שחיקה מוסרית של מנהיגים

הפער בין אז להיום מחדד תהליך מתמשך שבו הסטנדרט כלפי מי שנמצא בעמדת כוח הולך ונשחק.

  • התרגלות לחריגות — ככל שמצטברות פרשות, הן מפסיקות לזעזע. מה שבעבר היה בלתי נסבל הופך לשגרה.

  • הצפת מידע — ריבוי כותרות ורשתות חברתיות יוצר תחושת עומס. כל פרשה מוחלפת במהירות, ולכן גם האחריות מתפוגגת.

  • שבטיות פוליטית — במקום לשאול מה קרה, רבים שואלים מי עשה. אם זה “משלנו”, הנטייה היא להגן; אם “מהם”, להוקיע.

  • הסטת הדיון מהמעשה אל הסיפור — במקום לדון בעובדות, הוויכוח עובר לשאלה מי הדליף, מי מרוויח, מי רודף. המעשה עצמו נדחק.

כך נוצר מצב שבו מנהיגים מבינים שהמחיר על התנהגות לא תקינה נמוך בהרבה מבעבר. אם אין מחיר — אין תמריץ לשמור על רף גבוה.

 

🌒 שחיקה מוסרית של האנשים עצמם

השחיקה אינה חד־צדדית. גם מי שמצביע, מתווכח, קורא חדשות ומגיב — עובר תהליך.

  • עייפות מוסרית — ריבוי פרשות יוצר תחושת ייאוש: “כולם אותו דבר”. כשכולם אותו דבר, אין טעם לדרוש ניקיון כפיים.

  • העדפת תוצאות על יושרה — רבים מוכנים לסלוח על מעשים בעייתיים אם המנהיג נתפס כמי שמספק הישגים בתחומים אחרים.

  • שימוש במוסר כנשק — המוסר הופך לכלי התקפה פוליטי: מופעל נגד היריב, אך לא כלפי המחנה.

  • התרחקות מהרעיון של דוגמה אישית — בעבר מנהיג היה אמור לשמש מודל. היום רבים רואים בו “מנהל עבודה”, לא דמות ערכית.

כך נוצר מעגל: האנשים מורידים ציפיות → המנהיגים מרשים לעצמם יותר → האנשים מתרגלים עוד יותר.

 

🌓 מה מלמדת פרשת רבין על ההווה

הפרשה ההיא לא הייתה רק עניין משפטי; היא הייתה מבחן ערכי. המסר העממי של שנות השבעים היה חד: האמון חשוב יותר מהכיסא.

המסר של ימינו לעיתים מעורפל.

הפער הזה הוא לב השחיקה המוסרית. לא מפני שאנשים היו “טובים יותר” בעבר, אלא מפני שהחברה הציבה גבולות ברורים יותר — והגבולות הללו היטשטשו.

 

🌔 לאן אפשר ללכת מכאן

להבין תחילה:

משבר האמון המתמשך בין הנהגה לאנשים הפשוטים: כיצד פרשות עבר כמו חשבון הדולרים של לאה רבין חושפות את השחיקה המוסרית ההולכת ומעמיקה, שאינה שייכת לימין, לשמאל, למרכז או לחרדים, מבחינת משפט מוסרי התופעה נראתה גם בימין גם בשמאל גם במרכז וגם אצל החרדים ומשכך מעלות שאלות על אחריות, דוגמה אישית וגבולות הכוח בחברה דמוקרטית בתקופה שבה הציפיות משתנות והאמון נבחן מחדש תמיד.

שיקום מוסרי מתחיל מלמטה, מהשיח ומהציפיות. כשאנשים חוזרים לדרוש יושרה, שקיפות ודוגמה אישית — גם המערכת מתיישרת בהתאם. כשאנשים מוכנים להבליג על הכול בשם נאמנות פוליטית — המערכת לומדת שאין מחיר.

המאבק על מוסר עממי הוא מאבק על איכות החיים הדמוקרטית, על היכולת להאמין למי שמוביל, ועל ההבנה שהכוח אינו רק זכות — הוא גם אחריות.

כיצד הפיכת כל פרשה ביטחונית לשאלה של “בגידה או לא בגידה” יוצרת מסגרת שיח מצמצמת, שמובילה לכך ששלילת הבגידה מתפרשת כזיכוי מלא, ומטשטשת את חומרת המעשים שכן התרחשו ופוגעת ביכולת להבין את משמעותם האמיתית.

כיצד האשמה מנופחת גורמת לטשטוש הפשע האמיתי:

בפרשות ביטחוניות בישראל מתרחש שוב ושוב דפוס קבוע שמוביל לעיוות משמעותי בהבנת חומרת המעשים. כאשר מתגלה מעשה חמור, הנטייה הראשונית היא להדביק לו את ההאשמה הקיצונית ביותר — “בגידה”. אלא שהשימוש המוגזם במונח הזה יוצר תוצאה הפוכה: כאשר מתברר שהמעשה אינו עומד בהגדרה המשפטית של בגידה, רבים מפרשים זאת כזיכוי מלא, גם אם נותרו עבירות חמורות מאוד.

כדי להבין את הבעיה, חשוב לפרק את התהליך.

1. נקודת ההתחלה: מעשה חמור, אך לא בהכרח בגידה

במקרים כמו:

  • הברחת סחורות לעזה תוך ניצול שירות מילואים

  • הוצאת מסמכים מסווגים ללא אישור

  • שימוש לרעה בסמכות צבאית או ביטחונית

מדובר בעבירות משמעותיות, בעלות השלכות ביטחוניות ומשמעתיות. אבל הן אינן בהכרח בגידה. בגידה היא עבירה משפטית חמורה מאוד.

2. תיאור השיח העממי: הכותרת “בגידה” משתלטת על הדיון

כאשר פרשה כזו מתפרסמת, השיח העממי מתכנס כמעט מיד לשאלה אחת: “האם זו בגידה או לא בגידה?”

זו הופכת להיות הכותרת המרכזית, והיא מכתיבה את כל האופן שבו הפרשה מובנת. הדיון כולו — בתקשורת, ברשתות ובשיחות — מתרכז רק בשאלה הזו, גם אם היא כלל אינה רלוונטית לעבירה שבוצעה.

כלומר, הכותרת עצמה קובעת את התפיסה, ולא העובדות. העיסוק בבגידה — גם אם אינו מדויק — משתלט על כל השיח, ומאותו רגע כל עבירה אחרת נדחקת לשוליים.

3. הבעיה שנוצרת: שלילת הבגידה מוחקת את חומרת הפשע האמיתי:

כאשר בהמשך מתברר שהמעשה אינו עומד בהגדרה המשפטית של בגידה, רבים מפרשים זאת כזיכוי כולל. הסיבה לכך פשוטה: אם כל השיח היה “בגידה או לא בגידה”, וברגע האמת התשובה היא “לא בגידה” — אז מבחינת רבים “אין סיפור”.

וכך נוצר מצב בעייתי:

  • העבירה שכן התרחשה — כמו הברחה, ניצול תפקיד או הוצאת מסמכים מסווגים — מאבדת את חומרתה.

  • רבים מרגישים כאילו “עשו רעש מכלום”, למרות שהמעשה המקורי חמור מאוד.

  • הפוקוס על בגידה יוצר מצב שבו כל מה שאינו בגידה נתפס כלא משמעותי, גם אם מדובר בעבירה ביטחונית או משמעתית חמורה.

בפועל, האשמה המנופחת בתחילת הדרך גורמת לכך שהפשע האמיתי מיטשטש ונשכח.

4. דוגמאות שממחישות את התופעה

א. פרשת ההברחות לעזה

המעשה המיוחס: ניצול שירות מילואים כדי להבריח סחורות לעזה. זה מעשה חמור, בעל השלכות ביטחוניות וכלכליות.

אבל ברגע שהשיח תויג כ"בגידה", נוצרה מלכודת: אם אין בגידה — רבים מרגישים כאילו אין פשע.

בפועל, גם ללא בגידה, מדובר בעבירות חמורות של:

  • ניצול תפקיד

  • הברחה לאזור אויב

  • פגיעה באמון בסיסי

  • סיכון עקיף לביטחון

אבל כל אלה נראים “קטנים” לעומת בגידה — ולכן מתמסמסים.

ב. פרשת הנגד שהוציא מסמכים מסווגים

גם כאן: המעצר הראשוני הוצג כאילו מדובר במחבל. כאשר התברר שאין כוונת טרור — רבים פירשו זאת כזיכוי כולל.

אבל העובדה שנותר פשע ברור — הוצאת מסמכים מסווגים ללא אישור — כמעט לא זכתה להתייחסות.

5. מה בעצם קורה כאן:

הבעיה אינה משפטית — היא תודעתית.

כאשר השיח מתמקד רק באפשרות החמורה ביותר, כל דבר שאינו עומד בה — נתפס כלא חמור בכלל. זה יוצר שני עיוותים:

  1. האשמה מופרזת יוצרת ציפייה מופרזת וכשהיא נשללת — הכול נופל.

  2. הפשע האמיתי מאבד משמעות כי הוא “לא בגידה”, ולכן נתפס כלא חשוב.

6. למה זה מסוכן?

  • זה פוגע ביכולת להבין את חומרת המעשים

  • זה יוצר תחושה ש“סתם תפרו תיקים” גם כשיש עבירות אמיתיות

  • זה גורם למעשים חמורים להיראות כאילו זוכו

  • זה משבש את היכולת לנהל דיון רציני על ביטחון ומשמעת

7. איך אפשר לתקן את השיח

כדי למנוע את העיוות הזה, צריך:

א. להפסיק להשתמש במילה “בגידה” ככותרת אוטומטית

רק כאשר יש בסיס משפטי אמיתי.

ב. להציג את העבירה האמיתית כפי שהיא

גם אם היא “פחות דרמטית”.

ג. להבהיר שיש מדרג חומרה

לא כל מה שאינו בגידה הוא “שטות”.

ד. להפריד בין רגשות לבין הגדרות משפטיות

זעם אינו תחליף לדיוק.

סיכום

כאשר מאשימים אדם בעבירה החמורה ביותר, ואז שוללים אותה — רבים מפרשים זאת כזיכוי מלא, גם אם נותרו עבירות חמורות מאוד. זהו דפוס שמוביל לכך שהפשע האמיתי — זה שבאמת בוצע — נבלע בתוך רעש של האשמות מופרזות.

הפתרון אינו להקל בעבירות, אלא להציג אותן כפי שהן — בלי לנפח ובלי לטשטש.

לקרוא עוד:

אפשר לקשר את הפרשה הזאת למקרה זיני- על פי משפט מעל בחרם אדם לא נושא בחטא אחיו- וַיַּקְרֵב֙ אֶת–מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת–מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי: וַיַּקְרֵ֥ב אֶת–בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן–כַּרְמִ֧י בֶן–זַבְדִּ֛י בֶּן–זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: