הבדל בין הטרדה מינית לבין אונס:

חומרת המעשה וחומרת הדין המשפטי

המשפט הפלילי בישראל מבחין בין מגוון עבירות מין, כאשר שתיים מהבולטות והמדוברות ביותר הן הטרדה מינית ואונס. למרות שלשתיהן יש מכנה משותף – פגיעה מינית באדם אחר – מדובר בעבירות שונות מהותית, הן מבחינת אופי המעשה והן מבחינת הענישה.

1. מהות המעשה: מה ההבדל בין הטרדה מינית לאונס

הטרדה מינית – פגיעה מילולית, התנהגותית או לא פיזית

הטרדה מינית מוגדרת בחוק למניעת הטרדה מינית, והיא כוללת מגוון רחב של התנהגויות, למשל:

• הצעות מיניות חוזרות שאינן רצויות

• התייחסויות מיניות מבזות או משפילות

• פרסום תמונות או סרטונים בעלי אופי מיני ללא הסכמה

• ניצול יחסי מרות לצורך קבלת טובות הנאה מיניות

• מעשים מגונים בדרגה מסוימת

המאפיין המרכזי: לא תמיד יש מגע פיזי, ולעיתים מדובר בפגיעה מילולית, חברתית או טכנולוגית. הפגיעה היא בעיקר בכבוד, בפרטיות, בתחושת הביטחון ובמרחב האישי.

אונס – חדירה מינית בכפייה:

אונס מוגדר בחוק העונשין כחדירה מינית לגוף האדם ללא הסכמה חופשית, תוך שימוש בכוח, איום, מרמה, ניצול מצב של חוסר יכולת להתנגד או ניצול יחסי מרות.

המאפיין המרכזי: חדירה מינית ללא הסכמה – זהו מעשה אלים, פולשני, טראומטי, בעל השלכות נפשיות ופיזיות עמוקות.

חומרת המעשה: השוואה מהותית:

3. חומרת הדין המשפטי: מה הענישה:

הטרדה מינית – עבירה פלילית אך בדרגת חומרה נמוכה יותר

העונשים משתנים לפי סוג ההטרדה:

• הטרדה מינית "רגילה" – עד שנתיים מאסר

• מעשה מגונה ללא הסכמה – עד שלוש שנות מאסר

• מעשה מגונה בכפייה – עד שבע שנות מאסר

• ניצול יחסי מרות – עד ארבע שנות מאסר

• בנוסף: פיצויים אזרחיים, פיטורים, הליכים משמעתיים

החוק רואה בהטרדה מינית עבירה חמורה הפוגעת בכבוד האדם, אך לא כעבירה אלימה ברמה הפיזית.

אונס – אחת העבירות החמורות ביותר בחוק העונשין:

העונש הבסיסי על אונס:

• עד 16 שנות מאסר

בנסיבות מחמירות:

• עד 20 שנות מאסר, למשל:

  • אונס קבוצתי

  • אונס קטינה

  • שימוש באלימות קשה

  • ניצול מצב של חוסר הכרה

  • פגיעה חמורה בגוף

החוק רואה באונס עבירה אלימה, פולשנית, חמורה במיוחד, ולכן הענישה גבוהה בהרבה.

4. מדוע ההבדל כל כך משמעותי:

ההבחנה בין הטרדה מינית לאונס נובעת מכמה עקרונות משפטיים וחברתיים:

-רמת הפגיעה בגוף ובנפש

אונס נתפס כמעשה אלים ופולשני שמפר את האוטונומיה הבסיסית ביותר של האדם על גופו.

-מידת הכפייה

בעוד שבהטרדה מינית הכפייה יכולה להיות מילולית או חברתית, באונס מדובר בכפייה פיזית או ניצול מצב של חוסר יכולת להתנגד.

-השלכות ארוכות טווח

אונס גורם לעיתים קרובות לטראומה עמוקה, פגיעה בבריאות הנפשית, ולעיתים גם פגיעה פיזית.

5. סיכום

הטרדה מינית ואונס הן שתיהן עבירות חמורות, אך הן שונות מהותית:

• הטרדה מינית פוגעת בכבוד, בפרטיות ובמרחב האישי, ולעיתים אינה כוללת מגע פיזי.

• אונס הוא מעשה אלים הכולל חדירה מינית ללא הסכמה, ולכן נחשב לאחת העבירות החמורות ביותר במשפט הפלילי.

• בהתאם לכך, הענישה על אונס גבוהה משמעותית מהענישה על הטרדה מינית.

(מאמר זה נכתב בעזרת הרובוט של בינג כשביקשתי לדעת באם סם אונס יכול להוביל להתקפים פסיכוטים, מבחינת של השפעות כימיקליות מזיקות למח  ואז הרובוט דיבר של שילוב של אלכוהול וסם אונס שיש לו השפעות מכריעות על המח לטווח קצר ומפה נולד המאמר)

שילוב GHB ואלכוהול: המנגנון שמוביל לאובדן זיכרון מלא — והסכנות שבניצולו:

מבוא

GHB (המכונה “סם אונס”) הוא חומר פסיכואקטיבי בעל השפעה חזקה על מערכת העצבים המרכזית. כאשר הוא נצרך יחד עם אלכוהול, ההשפעה שלו מתעצמת באופן דרמטי. אחד הביטויים הבולטים של השילוב הוא אמנזיא אנטרוגרדית — חוסר יכולת ליצור זיכרונות חדשים בזמן ההשפעה. תופעה זו עלולה לגרום לכך שאדם לא יזכור כלל אירוע שהתרחש, גם אם היה בהכרה חלקית או תפקד כלפי חוץ.

במצבים מסוימים, אדם שמודע להשפעות החומר עלול לנצל זאת כדי לבצע פגיעה באדם אחר, תוך ידיעה שהאנוס/האנוסה לא יזכור/תזכור את האירוע.

וזאת להבדיל מאנוס\אנוסה שנאנס\נאנסה ללא שימוש בחומרים כימיים (כמו GHB או אלכוהול במינון גבוה) שאינו\שאינה סובל\סובלת בדרך כלל מאובדן זיכרון של האירוע, ולכן אינו\אינה חווה הבזקים (פלאשים) של זיכרון שנמחק או לא הוקלט — משום שהזיכרון של האירוע כן נוצר במוח.

1. המנגנון הביוכימי: למה GHB ואלכוהול מוחקים זיכרון

1.1 השפעה על מערכת ה‑GABA

גם GHB וגם אלכוהול מגבירים את פעילות מערכת ה‑GABA — מערכת הבלימה של המוח. כאשר שתי המערכות מופעלות יחד, מתרחש דיכוי עמוק של פעילות עצבית, במיוחד באזורים שאחראים על יצירת זיכרון.

1.2 פגיעה בהיפוקמפוס

ההיפוקמפוס הוא האזור במוח שאחראי על יצירת זיכרונות חדשים. שילוב GHB ואלכוהול גורם ל:

• ירידה חדה בפעילות ההיפוקמפוס

• חוסר יכולת לקודד מידע חדש

• “חור” בזיכרון של שעות מהאירוע

זה לא “שכחה” — זה מצב שבו הזיכרון מעולם לא נוצר.

1.3 תנודות בדופמין

GHB מוריד ואז מעלה דופמין. אלכוהול מעלה דופמין. התנודות האלו פוגעות בריכוז ובתשומת לב — תנאי בסיס ליצירת זיכרון.

2. למה השילוב מסוכן במיוחד

2.1 דיכוי נשימתי

השילוב עלול לגרום להאטה בנשימה, ירידה בחמצן למוח ואובדן הכרה.

2.2 פגיעה בשיפוט ובהתנגדות

האנוס/האנוסה עשוי/עשויה להיראות “מתפקד/ת”, אך למעשה אינו/אינה מסוגל/ת להבין, להתנגד או לזכור.

2.3 אובדן זיכרון מלא

האירוע כולו עשוי להיעלם מהזיכרון — גם אם האדם דיבר, הלך או הגיב.

3. ניצול פלילי של התופעה

העובדה ששילוב GHB ואלכוהול גורם לאמנזיא עמוקה היא אחת הסיבות המרכזיות לכך שהחומר משמש לפגיעה מינית.

כאשר אדם יודע:

• שהשילוב יגרום לאובדן זיכרון

• שהאנוס/האנוסה לא יוכל/תוכל להתנגד

• שהאנוס/האנוסה לא יזכור/תזכור את האירוע

הוא עלול לנצל זאת כדי לבצע פגיעה — גם במרחבים רפואיים, חברתיים או פרטיים.

זהו מעשה פלילי חמור, והעובדה שהאנוס/האנוסה לא זוכר/ת אינה מפחיתה מהחומרה או מהאחריות.

4. מה המשמעות של אובדן זיכרון במקרה כזה

4.1 הזיכרון לא יחזור

אם ההיפוקמפוס לא יצר זיכרון — אין מה “לשחזר”. זה לא עניין של “לנסות להיזכר”.

4.2 התנהגות בזמן האירוע לא משקפת הסכמה

אדם יכול:

• לדבר

• ללכת

• להגיב

• להיראות “בסדר”

אבל בפועל להיות במצב של חוסר יכולת מוחלטת להבין או להסכים.

4.3 סימנים עקיפים

גם אם אין זיכרון, יש לעיתים:

• הבזקים (פלאשים) של זכרון

• תחושות גופניות

• זיכרונות חלקיים

• עדויות חיצוניות

• ממצאים רפואיים

5. מסקנה

שילוב GHB ואלכוהול יוצר מצב שבו המוח אינו מסוגל ליצור זיכרונות חדשים, ולכן האנוס/האנוסה עשוי/עשויה לא לזכור כלל את האירוע — גם אם היה/הייתה בהכרה חלקית. העובדה הזו הופכת את השילוב למסוכן במיוחד, ומסבירה כיצד אדם שמודע להשפעות יכול לנצל אותן כדי לבצע פגיעה מבלי שהאנוס/האנוסה יזכור/תזכור.

המאמר נועד להסביר את המנגנון, את הסכנות ואת ההשלכות — לא ללמד כיצד לבצע פגיעה, אלא להאיר את המציאות המדעית שמאפשרת להבין מה קורה במצבים כאלה.

6. מחשבה

יכול להיות שהמעבדות שפיתחו כדור סם אונס פתחו כדור משולב שיש בו את החומרים המזיקים של האלכוהול עם החומרים המזיקים של סם האונס הידוע לנו ומתוקף מחיקת זכרון הדבר עדיין לא ידוע.

אולי יעניין אותך\אותך:

תרומה ליערות הגשם אינה מכפרת על נזקי זיהום בישראל. כשם שתרומה כספית שאנס מעניק לאנוסה שהוא לא אנס אינה מכפרת לו על האונס שביצע באישה שאנס; תרומה ליערות הגשם בברזיל אינה יכולה לשמש ככופר על זיהום בישראל.

"קֶטמין (באנגלית: Ketamine) הוא סם הרדמה סינתטי.חלק מהמשתמשים לא יזכרו את אשר עבר עליהם באותו האופן שבו שוכחים חלומות" וויקיפדיא– אני טוענת שאובדן הזכרון הוא זמני, בזמן הקרוב לאחר האונס נאנסים לא זוכרים ומשכך לא מתלוננים. אך בחלוף הזמן ועם התעוררות הזכרון, מאוד קשה להוכיח במיוחד שהדבר קורה בבית חולים פסיכיאטרי.

הבחנה בין הטרדה מינית לאונס: ניתוח עומק של חומרת המעשה, הפגיעה הנפשית והפיזית, והבדלי הענישה בחוק הישראלי בין עבירות מין שונות והשלכותיהן החברתיות והמשפטיות על נפגעות ונפגעים.

בין זהות לאומית, ספורט גלובלי והזיכרון של עשרים ותשע לקוממיות (1977 לפי הספורות הנוצריות)

הכדורסל הישראלי תמיד היה הרבה מעבר למשחק. הוא נגע בזהות, בהיסטוריה, בתחושת שייכות. קבוצות כמו מכבי תל אביב והפועל תל אביב הפכו לסמלים — לא רק של ספורט, אלא של ישראליות. אבל בעשורים האחרונים נוצר פער מעניין ולעיתים אפילו אבסורדי: הקבוצות שמייצגות את ישראל על הבמה האירופית נשענות כמעט לחלוטין על שחקני רכש מחו״ל, בעוד שהסמלים הלאומיים — ובראשם ההמנון — נשארים חלק בלתי נפרד מהטקס.

אין כאן ביקורת על השחקנים עצמם. רובם מגיעים לכאן בזכות כשרון, עובדים קשה,  חלקם אפילו מפתחים קשר עמוק לישראל. אבל עדיין — יש כאן שאלה מהותית: איך זה שדווקא הסמלים הלאומיים נשמרים, בזמן שהייצוג הישראלי על הפרקט הולך ומצטמצם

כדי להבין את הפער, צריך להשוות בין ההווה לבין העבר — ובעיקר לשנת 1977, השנה שבה מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה והפכה לסמל לאומי אמיתי.

מכבי תל אביב (2024–25)

הפועל תל אביב (2024–25)

מכבי תל אביב 1977 (לפי הספורות הנוצריות-  אנחנו כעת בשנת שבעים ושבע לפי הספורות שלנו)

הישג היסטורי

מכבי תל אביב זכתה באליפות אירופה בשנת 1977 — עם קבוצה ישראלית במהותה, שהצליחה מקצועית בדיוק בזכות הדרך, הערכים והחיבור האנושי שהיו בה.

השוואה בין התקופות

1977

קבוצה ישראלית, מחוברת, טבעית, עם זהות ברורה — והמודל הזה גם ניצח.

2024–25

קבוצות תחרותיות, מקצועיות, גלובליות — אבל עם ייצוג ישראלי מצומצם בהרכב.

למחשבה: כשהכסף מנצח — מה קורה לרוח הספורט

בעידן שבו תקציבים גדולים מאפשרים לקבוצות "לקנות הצלחה" באמצעות רכש זר, נוצר מצב שבו ספורטאים מקומיים נדחקים הצידה. לא בגלל שהם פחות טובים — אלא משום שההשקעה בהם דורשת זמן, תשתיות וסבלנות.

במקום לפתח עתודה מקומית, לבנות שחקנים מגיל צעיר ולהשקיע במאמנים — קל יותר להביא טאלנט מחו״ל שמוכן לשחק כאן מחר בבוקר. זהו קיצור דרך מקצועי, אבל גם קיצור דרך ערכי.

וכשזה קורה לאורך זמן:

• פחות עתודים ישראלים.

• הזהות המקומית של המועדונים נחלשת.

• האוהדים מתקשים להתחבר לשחקנים שמתחלפים כל עונה.

• ורוח הספורט — זו שמדברת על דרך, התמדה וצמיחה מצוינות— לא מטופלת ומשכך לא צומחת מזריעה מהאדמה הזאת.

סיכום

המאמר הזה לא בא לבקר אף אחד. הוא מצביע על פער בין הסמל הלאומי לבין המציאות המקצועית.

ב־1977, מכבי הייתה קבוצה ישראלית אמיתית — עם שחקנים שנולדו כאן ושחקנים שעלו לכאן — כולם חלק מאותה זהות. והדרך הזו גם הביאה אליפות.

היום, הכדורסל הוא גלובלי, מהיר ותחרותי — אבל לפעמים גם מרוחק מהשורשים.

"עופר ינאי, נדחף על המגרש בזמן המשחק נגד פנאתינייקוס על ידי אוהד הקבוצה היוונית שישב על הפרקט. הנהלת פנאתינייקוס הרחיקה את האוהד ושללה לו את המנוי לכל החיים" כאן- באמת תגובה יפה. ברור שהדבר פגע ביכולות הקבוצה לכן ההפסד. אני דורשת משחק חוזר.

קיימות תופעות קשות וכמעט לא מדוברות, הנוגעות לבנים קטינים צעירים וגם בוגרים שנפגעו מינית או שנקלעו לעולם הזנות מתוך מצוקה, עוני או היעדר בית יציב והעדר עזרה.

ישנם מקרים שבהם חוויות אלו אינן מסתיימות ברגע הפגיעה עצמה, אלא ממשיכות לעצב את חייהם של אלה גם שנים לאחר מכן — לעיתים באופן שמוביל אותם למסלולים של התנהגות מינית או מגדרית שלא היו בוחרים בהם אילולי בתנאים אובייקטיביים.

ישנם בנים שנאנסו בגיל צעיר, לאחר גיל הקטינות וגם בבגרותם,  שלאחר מכן מצאו את עצמם בתוך מרחבים הומוסקסואליים.

היו גם נערים שנקלעו לזנות ממין זכר בשל עוני קיצוני, הצליחו להיחלץ ממעגל הזנות — אך המשיכו לקיים מערכות יחסים הומוסקסואליות, יש נערים שנדרשו במסגרת הזנות לאמץ הופעה נשית, להתאפר, להתלבש ולהתנהג כנשים, תהליך שהפך עם הזמן לעיצוב הנער בעת גדילה שהוביל חלק מהם לפנות לניתוחים לשינוי מין.

המבנה הפיזיולוגי של הגוף הגברי שונה מזה של אישה, ולעיתים יש תגובות גופניות בלתי רצוניות במהלך אונס שהאנוס חווה הנאה מינית — גם כאשר מדובר באנוס אזוק — ומשכך הדבר יוצר בלבול גדול אצל האנוס.

נערים שנאנסו או שנאלצו לעסוק בזנות מתוך עוני חווים לעיתים תגובה גופנית שאינה תואמת את המצוקה הנפשית, ותחושת ה"אנוס ליהנות" הזו מערערת את תפיסת הזהות שלהם. במקרים מסוימים,  למסלול חיים שלם, שבו הגבולות בין טראומה, הישרדות וזהות מיטשטשים.

תופעות דומות, מתרחשות גם במקומות שבהם יחסי הכוח קיצוניים במיוחד: בתי כלא, מוסדות נוער סגורים, ואף מצבי שבי. במרחבים אלו, שבהם אין הגנה, אין פרטיות ואין שליטה, אך הסימפטומים הם אותם סימפטומים ולכן נוצרים דפוסים של ניצול מיני שיכולים להמשיך להשפיע על הנפגעים גם לאחר שחרורם.

על רקע זה, ועל רקע דיווחי גברים שנאנסו בשבי חמאס אני מדגישה את הצורך הדחוף ב"יישור הברזל בעודו חם": לזהות את הפגיעה בזמן, להבין את ההתכנות להשלכות המורכבות שלה, ולהעניק טיפול מהיר, מקצועי ורגיש ונכון לאנוסים אלה.

התערבות מוקדמת עשויה למנוע התגבשות של דפוסים שנולדו מתוך טראומה ולא מתוך בחירה חופשית, ולסייע לאנוסים אלה לשמור על זהות יציבה מגדרית ומינית נכונה ובריאה שאינה מוכתבת על ידי חוויות של ניצול.

אצל בנות זה הפוך יש הרבה אנוסות שפנו בבחירה מודעת או לא מודעת במערכת יחסים עם אישה ולא עם גבר לאחר שנאנסו.

למחשבה:

כתבתי בעניין גם פה:

לא ילמדו עוד מלחמה: היום שאחרי שאיש לא מלמד

לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה נשמע לעיתים כמו חלום רחוק, כמעט אוטופי. אך דווקא בימים שבהם המלחמה נדמית כמצב קבוע, כדאי לעצור ולשאול: מה באמת פירושם של “לימודי מלחמה”? האם מדובר רק בפיתוח טילים, מערכות הגנה ותחמושת מתקדמת? או שמא המושג רחב בהרבה, עמוק בהרבה — וכואב בהרבה.

המלחמה שאחרי המלחמה שגם בה נלמדים לימודי מלחמה

בעוד שהכותרות עוסקות בקרבות, במבצעים ובטכנולוגיות, ישנה מלחמה נוספת — שקטה, ממושכת ולעיתים בלתי נראית — המתחילה ביום שבו התותחים שותקים. זו מלחמה שאינה נלמדת באקדמיות צבאיות, אך היא דורשת מומחיות עצומה, משאבים אדירים ובעיקר לב אנושי.

היא כוללת את שיקום האנשים שנפגעו פיזית: קטועי גפיים, פצועים מורכבים, מי שנכותם תלווה אותם כל חייהם. אך לא פחות מכך — היא כוללת את אלה שנפגעו בנפשם: הלומי קרב, אזרחים שחוו טראומה, ילדים שגדלו בצל אזעקות, משפחות שאיבדו את יקיריהן.

הטראומה החברתית: פצע לאומי פתוח

מלחמה אינה מסתיימת בקו החזית. היא חודרת אל תוך קהילות, אל תוך בתים, אל תוך נפש האדם. היא מייצרת יתומים הזקוקים למסגרת חדשה, משפחות שצריכות ללמוד לחיות מחדש, נשים וגברים שנפגעו בשבי וזקוקים לשיקום עדין ומורכב, ושבויים שחוזרים לחברה שצריכה להכיל אותם, להבין אותם ולתת להם מקום.

היא מייצרת קהילות שלמות שנשברו — לא רק בתים שנהרסו, אלא גם תחושת הביטחון, המרקם החברתי, האמון בין אנשים. שיקום כזה דורש מומחים לפסיכולוגיה, לעבודה סוציאלית, לחינוך, לקהילה. הוא דורש מדיניות, תקציבים וזמן.

כלכלת המלחמה ושיקום מול כלכלת הבנייה

בכל מלחמה מופעלת מערכת כלכלית שלמה: תקציבי ביטחון מתנפחים, תעשיות נשק משגשגות, מערכי חירום מתרחבים. זו כלכלת מלחמה — כלכלה שמטרתה הישרדות.

אחריה מגיעה כלכלת השיקום: טיפול בפצועים, תמיכה בהלומי קרב, בניית בתים, שיקום קהילות, חיזוק מערכות חינוך ובריאות. זו כלכלה שמנסה לאחות את מה שנשבר.

אך מול שתי הכלכלות הללו ניצבת האפשרות השלישית — כלכלת הבנייה: כלכלה שאינה מגיבה להרס אלא יוצרת מציאות חדשה. היא משקיעה בחינוך, בתרבות, במדע, בקהילה. היא אינה נולדת מתוך חורבן אלא מתוך חזון.

בעולם שבו “לא ילמדו עוד מלחמה”, כלכלת השיקום תתייתר — פשוט משום שלא יהיה מה לשקם. אלא לבניית חברה בריאה מלכתחילה.

כשלא יהיו מלחמות — מה לא ילמדו עוד

כשלא יהיו מלחמות — לא ילמדו עוד את כל אותם תחומי טיפול ושיקום שנולדו מתוך הכרח. לא יהיו עוד קטועי גפיים הזקוקים לפרוטזות מתקדמות, לא יהיו הלומי קרב הזקוקים למערכות תמיכה, לא יהיו ילדים יתומים שנשאו על גבם את מחיר המלחמה. פשוט משום שלא יהיו פגועים כאלה.

החזון המקראי “לא ילמדו עוד מלחמה” אינו מסתפק בהיעדר קרבות. הוא מציע שינוי תפיסתי עמוק: חברה שאינה עסוקה בהישרדות יכולה סוף‑סוף לעסוק בבנייה.

ואם לא ילמדו עוד מלחמה — מה לא ילמדו?

• לא ילמדו שיקום נפשי וחברתי שנולד מתוך מצוקה — כי לא תהיה מצוקה כזו.

• לא ילמדו בניית אמון בין קהילות כדי למנוע עימות — אלא יחיו בשותפות טבעית.

• לא ילמדו כיצד לרפא טראומה לאומית — כי לא יהיו טראומות כאלה.

• לא ילמדו כיצד לגדל דור שחווה פחד מלחמה — כי לא יהיה דור כזה.

• לא ילמדו כיצד חברה מתאחה אחרי שבר — ולא כיצד להתגונן מפני סכנות שנולדו מאלימות אנושית.

חזון של חיים, לא של היעדר

זהו החזון האמיתי של עולם ללא מלחמות: לא רק עולם שבו אין נשק — אלא עולם שבו יש מקום לאדם להיות. עולם שבו האנושות מפנה את המשאבים, הידע והלב שלה — לא לשיקום ההרס, אלא לבניית חיים.

היהודים הגולים בפרס אינם אסירי ציון בסיביר.

גם היהודים בניו יורק אינם אסירי ציון בסיביר.

היהודים שבחרו להשאר בפרס לאחר עליית חומייני ועד ימינו אנו, יכלו לעלות לארץ מתוקף העובדה שהם יכלו לצאת מפרס.

לא הייתה כל הגבלה עליהם ליציאה מפרס לנופש באמריקה או טורקיא ומשם להגיע לישראל בעזרת שגרירות ישראל בטורקיא עוד שהיחסים היו טובים עם טורקיא. ואותו הדבר עם שגרירות ישראל בארה"ב.

אמרו משהו שהם היו יכולים לצאת אך התנאי שכל הרכוש שצברו בפרס נשאר בפרס.

משמע, היה להם רכוש בפרס, כנראה רכוש ועושר שלא הולאם ושאופשר להם לשמר אותו עם עליית חומייני לשלטון. וכמובן לא הייתה להם בעיית חופש דת.

ברור שאם הייתה להם לאורך השנים האלה בעיית סכנת חיים הם היו באים ארצה ומשכך לא הייתה כזאת.

אין הבדל בין היהודים לפרסים בפרס מתוקף היחס השלטוני לשני העמים בפרס. השלטון הפרסי בעת הזאת יותר קשוח עם הפרסים משהוא עם היהודים בפרס.

אין עניין אנטישמי פה, גם הפרסים סובלים מהשלטון ואפילו יותר מיהודים.

תחשבו על מארין לה פן... בעניין זה, הדבר יאזן את המחשבת שלכם בעניין זה.

כמו היהודים בפרס כך גם חלק מהיהודים בניו יורק שגם הם הביעו סולידריות עם שונא ישראל שמושל כעת בניו יורק ועם זאת אין בעיה , הם לא כבוגדים תושבי ישראל שמכרו מידע לאיראנים במלחמה זאת.

העם הפרסי מתעורר: בין מורשת המהפכה למציאות הכלכלית

1. המשבר הכלכלי כזרז להתעוררות

איראן ניצבת בתקופה שבה המציאות הכלכלית הקשה הופכת לקטליזטור לשינוי. אינפלציה, אבטלה, שחיקה ביוקר המחיה — כל אלה מציפים מחדש את השאלה האם המשטר הנוכחי עדיין משרת את העם שהקים אותו.

2. מהפכת 1979: תנועה עממית אמיתית

כדי להבין את ההווה, צריך לזכור את העבר. המהפכה של סוף שנות השבעים לא הייתה הפיכה צבאית ולא מהלך אליטיסטי. זו הייתה תנועה עממית רחבה. העם הפרסי הוא שדרש את סילוק השאה, הוא שהעלה את רוח המהפכה, והוא שקיבל את חומייני כגיבור לאומי עם שובו מפריז. מאותה סיבה שביקש העם הפרסי להוריד את השאה, הוא מבקש להוריד את ממשל האיאטולות- שחיתות כלכלית וצביעות (כולכם ראיתם את הפרטיות של בכירי ממשל מאחורי הקלעים, מאחורי הקלעים הם נוהגים מנהגי מערב "מושחתים" בעוד הם דורשים חיג'אב, גם הומוסקסאוליות נראתה בקרב בכירי המשטר שבמקרה זה הוצנע מאוד הדבר ולא הייתה דרישה להוצאה להורג, גם אצל החבר שלהם הג'יהדיסט סינוואר נראתה הומוסקסואליות שלא באה בדין).

3. לידתם של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה הוקמו מתוך העם ומתוך רצונו. הם נועדו לשמר את המהפכה שהעם עצמו יצר, להגן על הסדר החדש ולשמש כוח מייצב. הם לא נולדו כמנגנון כוח מנותק, אלא כגוף עממי שנועד לשרת את העם הפרסי.

4. בין אידאולוגיא למציאות משתנה

גם החומייניזם התיישן ונשחק במובן שהפער בין ערכי המהפכה לבין המציאות היומיומית של האזרחים הלך וגדל. שחיתות, דיכוי, משברים כלכליים וחברתיים וכשהאיזון בין טובת העם לרעיונותיו וגחמותיו של המנהיג התעוות— כל אלה יצרו תחושה שהשלטון התרחק מהעם שאמור היה להיות מקור כוחו.

5. זכות העם לשינוי

כאשר שלטון מאבד את הקשר עם העם, זכותו של העם לדרוש שינוי. זהו עיקרון בסיסי בכל תפיסה דמוקרטית: מי שהעלה את השלטון רשאי גם להורידו. גם אם איראן אינה דמוקרטיה פורמלית, העיקרון הזה חי וקיים בתודעה העממית הפרסית שיצרה את המהפכה.

6. האחריות ההיסטורית של משמרות המהפכה

משמרות המהפכה צריכים לזכור את שורשיהם. לפני שהם משרתים את הממשל, הם בני העם הפרסי. הם נוצרו כדי להגן על רצון העם — לא כדי להחליף אותו. ברגע שהם שוכחים זאת, הם מאבדים את הלגיטימיות שהעניקה להם ההיסטוריא.

7. איראן בצומת דרכים

איראן של היום ניצבת בפני הכרעה עמוקה: האם להמשיך במסלול שמתרחק מהעם, או לשוב לערכים שבשמם נולדה המהפכה. ההיסטוריא מלמדת שהעם הפרסי יודע להתעורר כשהוא מרגיש שנעשה לו עוול. ייתכן שהרגע הזה מתקרב שוב.

העלאת שכר המינימום בישראל אינה מסתכמת רק בשיפור הכנסתם הישירה של העובדים. לכל שינוי בשכר יש השפעה רחבה על מערכות כלכליות שלמות, ובמיוחד על מערכת החיסכון הפנסיוני. כאשר מיליון עובדים מקבלים תוספת של 1,000 ש"ח לשכרם, מנגנון ההפרשות לפנסיה – הן מצד העובד והן מצד המעסיק – מגדיל באופן אוטומטי את הזרמת הכספים לקרנות הפנסיא, קופות הגמל וביטוחי המנהלים. המשמעות היא גידול משמעותי בהיקף הכספים שמנהלות חברות הביטוח הפנסיוני, מה שמעצים את כוחן בשוק ההון ומגדיל את דמי הניהול שהן גובות מהצבירה. במאמר זה נבחן את היקף הגידול בהעברות הפנסיוניות הנובע מהעלאה כזו, ונציג את המספרים בצורה ברורה ומדויקת.

הדבר גם יכול להיות תרופה למכה לפני שסמוטריץ' מוריד העמלות.

טבלה: גידול בהעברות לחברות ביטוח פנסיוני:

פירוש מספרים – מה בעצם קורה כאן:

• העובדים עצמם מעבירים עוד 60 מיליון ש"ח בחודש לקרנות הפנסיא שלהם (720 מיליון בשנה).

• המעסיקים מעבירים עוד 125 מיליון ש"ח בחודש (פנסיא + פיצויים), שהם 1.5 מיליארד ש"ח בשנה.

• מבחינת חברות הפנסיא/ביטוח – זה גידול משמעותי בצבירה, שמשפיע גם על דמי הניהול שהן גובות (באחוזים מהצבירה), ועל כוח ההשקעה שלהן בשוק ההון.

• צריך גם לחשוב על הדבר שמבחינת חברות הביטוח הרווח הוא נקי לפני מס לנוכח העובדה שההוצאות התפעוליות לא ישתנו.

• וכמובן כל המוסיף מוסיפים לו, יש לחשוב מה יקרה אם שכר המינימום יעלה ב- 2000 שקל.

במילים פשוטות: העלאה של 1,000 ש"ח בשכר המינימום למיליון עובדים יכולה להגדיל את הזרימה השנתית לחברות הפנסיא והביטוח בכ־2.22 מיליארד ש"ח, רק דרך מנגנון ההפרשות הפנסיוניות.

הסתייגויות ודיוק חשוב:

כדי שזה יהיה הוגן ואמיתי, צריך גם לציין:

• לא כל העובדים בדיוק בשכר מינימום, חלק מעל/מתחת, חלק עובדים חלקית – המספרים כאן אידיאליים לצורך המחשה.

• יש תקרות ושונות בין סוגי מוצרים (קרן פנסיא, ביטוח מנהלים, קופת גמל), אבל ברמת מאקרו ההיגיון דומה: שכר גבוה יותר → הפרשות גבוהות יותר.

• יש מעסיקים שלא מיישמים במדויק את כל ההפרשות לפי החוק (בעיקר בשוק הפרטי ובאזורי פריפריה), ולכן בפועל המספר יכול להיות נמוך יותר.

• מצד שני, לא הכנסנו לאפשרות עובדים בשכר חציוני עד מינימום, כך שבמציאות המספר יכול גם להיות גבוה יותר אם העלאת שכר המינימום תשפיע על עובדים שמרוויחים קצת מעל המינימום היום.

ברור שבמקביל גם ההפרשות לביטוח לאומי וגם ההפרשות לביטוח בריאות יגדלו.

אפשר לחשוב על זה כאפקט דומינו הפוך.

בין מחאה פוליטית לשנאה ישנה — על הפער בין הזעם כלפי ישראל והשתיקה מול פשעי איראן

מבוא

מאז פרוץ מלחמת חמאס–ישראל באוקטובר 2023, העולם ראה גל עצום של הפגנות פרו‑פלסטיניות. חלקן היו מחאות פוליטיות לגיטימיות, אך רבות מהן גלשו לאמירות אנטישמיות, קריאות לאלימות, דרישות לסנקציות על ישראל ואף תקיפות פיזיות של יהודים בקהילות שונות. במקביל — כאשר המשטר האיראני טובח בבני עמו, מדכא נשים, תולה מפגינים ומפעיל טרור כלפי אזרחים — אותם קולות "פרו‑אנושיים" נעלמים. השתיקה הזו צורמת במיוחד.

הפער הזה מעלה שאלה עמוקה: האם מדובר באמת בדאגה לפלסטינים, או שמא בשנאה לישראל וליהודים במסווה של "זכויות אדם".

גל המחאות נגד ישראל — איפה זה קרה.

על פי נתוני ויקיפדיה וארגוני ניטור מחאות בינלאומיים, התקיימו הפגנות פרו‑פלסטיניות בעשרות מדינות ברחבי העולם. להלן רשימה מרכזית של מדינות שבהן התקיימו הפגנות גדולות, לעיתים מול שגרירויות ישראל, ולעיתים עם קריאות אנטישמיות ואף אלימות:

מדינות שבהן התקיימו הפגנות פרו‑פלסטיניות משמעותיות

(מבוסס על המקורות שהובאו בחיפוש)

אירופה

• בריטניא – הפגנות ענק בלונדון, מעל 100,000 משתתפים; קריאות "Gaza, stop the massacre" ו"From the river to the sea".

• אוסטריא – הפגנות בווינה עם קריאות "From the river to the sea".

• בלגיא – הפגנות גדולות בבריסל.

• צרפת – הפגנות רבות, חלקן נאסרו בשל חשש לאלימות.

• גרמניא – הפגנות רבות, חלקן גלשו לאלימות נגד יהודים.

• הולנד, ספרד, איטליה, אירלנד, שוודיה, דנמרק, שווייץ – הפגנות מול שגרירויות ישראל ובמרכזי ערים.

צפון אמריקה

• ארה״ב – הפגנות בקמפוסים, בערים מרכזיות, חסימות כבישים, ולעיתים תקיפות של יהודים.

• קנדה – הפגנות מול מוסדות יהודיים ושגרירויות.

אוסטרליה

• סידני – הפגנה שבה נשמעו קריאות "Gas the Jews" לפי הדיווח של CTG.

המזרח התיכון וצפון אפריקה

• לבנון, ירדן, תוניסיא, מרוקו, טורקיא – הפגנות גדולות, חלקן מול שגרירויות ישראל.

אסיה

• פקיסטן, אינדונזיא, מלזיה, בנגלדש – הפגנות ענק בעד פלסטין.

דרום אמריקה

• צ'ילה, ברזיל, ארגנטינה – הפגנות מול מוסדות יהודיים ושגרירויות ישראל.

כאשר המחאה הופכת לאלימות אנטישמית

בכמה מדינות, המחאות לא הסתפקו בסיסמאות — הן גלשו לאלימות ממשית נגד יהודים:

• אוסטרליא – קריאות "Gas the Jews" בסידני.

• ארה״ב – תקיפות של יהודים ברחובות ניו יורק ולוס אנג'לס.

• אירופה – ריסוס צלבי קרס, תקיפות פיזיות, שריפת דגלי ישראל, וקריאות להשמדת ישראל.

העובדה שמחאות "פרו‑פלסטיניות" כוללות קריאות להשמדת יהודים מעידה על כך שחלק מהמפגינים אינם מונעים מאהבת פלסטין — אלא משנאת ישראל.

השתיקה מול איראן — למה אין הפגנות.

בזמן שהעולם יצא לרחובות נגד ישראל, איראן המשיכה לבצע:

• הוצאות להורג של מפגינים

• דיכוי נשים

• ירי חי על אזרחים

• עינויים בבתי כלא

• רדיפת מיעוטים

• טרור אזורי

ובכל זאת — כמעט ואין הפגנות פרו‑העם הפרסי, ואין מחאות ענק נגד המשטר האיראני.

הפער הזה זועק לשמיים.

למה.

1. כי ישראל היא יעד נוח לשנאה — מדינה דמוקרטית, פתוחה, חשופה לביקורת.

2. כי אנטישמיות היא כוח עתיק — והיא מוצאת לעצמה מסווה חדש.

3. כי איראן נתפסת כחלק מהנרטיב "האנטי‑מערבי" — ולכן זוכה להגנה מצד קבוצות מסוימות במערב.

4. כי קל יותר להפגין נגד ישראל מאשר נגד משטר רצחני שמסוכן למפגינים עצמם.

האם המחאות באמת "פרו‑פלסטיניות".

נראה שהמחאות אינן נובעות מאהבת פלסטין אלא משנאת ישראל — הדבר מקבל חיזוק מהעובדות:

• כאשר פלסטינים נטבחים על ידי סוריא, אין הפגנות.

• כאשר פלסטינים מדוכאים על ידי לבנון, אין הפגנות.

• כאשר איראן טובחת בפרסים — שתיקה.

• כאשר חמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי — שתיקה.

• אבל כאשר ישראל מגיבה למתקפה רצחנית — העולם מתעורר.

הבחירה הסלקטיבית הזו אינה "זכויות אדם". זו פוליטיקה. ולעתים — אנטישמיות.

סיכום

העולם יצא לרחובות נגד ישראל בעשרות מדינות, לעיתים עם קריאות אנטישמיות ואלימות. במקביל, מול פשעי איראן נגד אזרחיה — דממה. הפער הזה חושף אמת לא נוחה: חלק גדול מהמחאות אינן נובעות מדאגה לפלסטינים, אלא משנאה לישראל.

Between Political Protest and Old Hatred: Why the World Shouts at Israel but Whispers About Iran

Introduction

Since the outbreak of the Hamas–Israel war in October 2023, the world has witnessed a massive wave of pro‑Palestinian demonstrations. Some were legitimate political protests. Many others, however, crossed into open hostility toward Israel, calls for sanctions, accusations of war crimes, and in several cases — violent antisemitism.

At the very same time, the Iranian regime has been brutally suppressing its own people: executing protesters, torturing detainees, and violently crushing dissent. Yet the global “human‑rights‑driven” voices that filled the streets against Israel were suddenly silent.

This contrast raises an uncomfortable question: Are these protests truly motivated by love for Palestinians — or by hatred toward Israel?

Part I: The Global Wave of Anti‑Israel Protests

According to international monitoring organizations and public reporting, pro‑Palestinian demonstrations took place across dozens of countries. Many were held directly outside Israeli embassies, and some included explicit antisemitic rhetoric or violence.

Countries with Major Pro‑Palestinian Protests

Europe

• United Kingdom
• France
• Germany
• Austria
• Belgium
• Netherlands
• Spain
• Italy
• Ireland
• Sweden
• Denmark
• Switzerland

North America

• United States
• Canada

Australia

• Australia (notably Sydney, where antisemitic chants were reported)

Middle East & North Africa

• Lebanon
• Jordan
• Tunisia
• Morocco
• Turkey

Asia

• Pakistan
• Indonesia
• Malaysia
• Bangladesh

South America

• Chile
• Brazil
• Argentina

In many of these places, protests included slogans like “From the river to the sea,” calls for boycotts and sanctions, and in some cases, direct harassment or attacks on Jewish communities.

Part II: When “Pro‑Palestinian” Turns Into Antisemitism

In several countries, demonstrations escalated beyond political expression:

• Australia — chants such as “Gas the Jews” were reported in Sydney.
• United States — Jewish students and civilians were assaulted on campuses and in major cities.
• Europe — synagogues vandalized, Jewish homes marked, and violent rhetoric normalized.

When a protest supposedly about human rights includes calls for genocide, it becomes clear that something deeper is at play.

Part III: The Deafening Silence on Iran

While Israel faced global condemnation, Iran continued:

• Executing protesters
• Shooting civilians
• Torturing detainees
• Oppressing women
• Silencing journalists
• Targeting minorities

And yet — no mass demonstrations in Western capitals. No weekly marches. No demands for sanctions. No moral outrage.

Why?

Possible reasons

1. Israel is an easier target — a democratic state that allows criticism.
2. Antisemitism adapts — it finds new language, new excuses, new disguises.
3. Iran is framed as “anti‑Western” — which grants it strange immunity among certain activist circles.
4. Fear — protesting against a violent dictatorship carries real danger; protesting against Israel does not.

Part IV: Is This Really About Palestinians?

The selective outrage speaks for itself:

• No protests when Palestinians are killed in Syria.
• No protests when Palestinians are discriminated against in Lebanon.
• No protests when Hamas uses civilians as human shields.
• No protests when Iran slaughters its own people.
• But massive protests when Israel defends itself after a massacre.

This is not consistent human‑rights activism. It is selective morality. And selective morality is rarely about justice — it is about politics. Sometimes, it is about hatred.

Conclusion

The world marched against Israel in dozens of countries, often with rhetoric that crossed into antisemitism. Meanwhile, the Iranian regime’s atrocities against its own citizens were met with silence.

This contrast exposes a painful truth: Much of the global outrage is not driven by compassion for Palestinians — but by hostility toward Israel.

מדובר במשקה חלבי סמיך-עדין, שמביא את כל הטעם המוכר של הפלאן, אבל בלי ההכנה הארוכה ובלי הצורך להמתין שיתייצב. כמה דקות  – ויש לכם כוס חמה, מתוקה ומלטפת.

מה צריך

• כוס חלב (כ־300 מ"ל)

• אבקת פלאן – כ־2 כפות לכוס (הכמות מספיקה להסמכה עדינה, בלי להפוך את המשקה למעדן מוצק)

• ממתיק לפי הטעם: מעט דבש, סוכר, או שילוב ביניהם (לרוב אין צורך בהרבה, כי אבקת הפלאן כבר מכילה ממתיק)

אופן ההכנה

1. מוזגים את החלב לכוס שמתאימה למיקרוגל.

2. מוסיפים את אבקת הפלאן ומערבבים היטב עד שאין גושים.

3. מחממים במיקרוגל כשתי דקות. אם רוצים מרקם אחיד יותר – אפשר לעצור באמצע, לערבב ולהחזיר לחימום.

4. טועמים וממתיקים לפי הצורך.

5. שותים כשהוא חם, סמיך וריחני.

למה זה כל כך טוב

• מהיר במיוחד – שתי דקות ויש משקה חורפי מושלם.

• טעם נוסטלגי – בדיוק כמו פלאן, רק בלי ההמתנה.

• מרקם מפנק – סמיך במידה, אבל עדיין נוזלי ונעים לשתייה.

• גמיש בטעמים – אפשר להוסיף קינמון, וניל, מעט קרמל או אפילו קוביית שוקולד.

רעיונות לשדרוג

• כפית קרמל. או קרמל מלוח.

• קמצוץ קינמון או אגוז מוסקט

• תוספת של חלב קוקוס לחצי מהכמות

• קצפת עדינה מעל – למי שרוצה להתפנק באמת

• קוביית חמאה.

אני מעדיפה כמה שפחות תוספות.  כדי שהטעם של הפלאן יהיה חזק, לכן התוספות המועדפות עלי- חמאה ומעט מעט קרמל או מייפל.

Boisson chaude au flan pour l’hiver : une gourmandise simple, rapide et surprenante

Le flan est l’un des desserts classiques les plus appréciés : une texture douce, une saveur délicate de vanille et un parfum réconfortant qui rappelle la maison. Habituellement, on le connaît sous forme de dessert froid et ferme, nappé de caramel. Mais en hiver, il révèle une autre facette, chaleureuse et délicieuse : la boisson chaude au flan.

Il s’agit d’une boisson lactée légèrement épaissie, qui offre toute la saveur familière du flan, sans préparation longue et sans attendre qu’il prenne. En quelques minutes, vous obtenez une tasse chaude, douce et enveloppante.

Ingrédients

• 1 tasse de lait (environ 300 ml)

• Poudre pour flan – environ 2 cuillères à soupe par tasse (quantité suffisante pour épaissir légèrement sans transformer la boisson en dessert solide)

• Sucrant au goût : un peu de miel, de sucre, ou un mélange des deux (souvent inutile d’en ajouter beaucoup, car la poudre pour flan est déjà sucrée)

Préparation

1. Verser le lait dans une tasse adaptée au micro-ondes.

2. Ajouter la poudre pour flan et bien mélanger jusqu’à disparition des grumeaux.

3. Chauffer au micro-ondes pendant environ deux minutes. Pour une texture plus homogène, on peut arrêter au milieu, mélanger et poursuivre la cuisson.

4. Goûter et sucrer si nécessaire.

5. Déguster bien chaud, légèrement épais et parfumé.

Pourquoi c’est si bon

• Ultra rapide – deux minutes suffisent pour une boisson hivernale parfaite.

• Saveur nostalgique – exactement comme un flan, mais sans attente.

• Texture agréable – suffisamment épaisse pour être réconfortante, tout en restant fluide et facile à boire.

• Personnalisable – on peut ajouter de la cannelle, de la vanille, un peu de caramel ou même un carré de chocolat.

Idées pour varier

• Une cuillère de caramel, ou de caramel au beurre salé

• Une pincée de cannelle ou de muscade

• Remplacer la moitié du lait par du lait de coco

• Un peu de chantilly pour une version encore plus gourmande

• Un petit morceau de beurre

Personnellement, je préfère limiter les ajouts pour préserver le goût prononcé du flan. Mes compléments favoris : un peu de beurre et une touche légère de caramel ou de sirop d’érable.

(נכתב בעזרת הרובוטית של בינג)

הכאב סביב האסון בירושלים יושב כבד, ובצדק. כשמערכת שלמה דוחקת הורים לפינות בלתי אפשריות – תוצאות קשות הופכות לבלתי נמנעות. ההצעה שלך מציגה תפיסה רחבה: לא רק פתרון נקודתי, אלא שינוי מבני שמטרתו להבטיח ביטחון, איכות וחוסן חברתי.

תוכנית לאומית לביטחון חינוכי ולתמיכה במשפחות בישראל

מודל כולל לחופשת לידה, מסגרות חינוך לגיל הרך, מסגרות משלימות ולמימון עממי בר-קיימא

1. מבוא: הצורך בשינוי מערכתי

• עומס כלכלי על הורים צעירים דוחף למסגרות זולות ולא מפוקחות.

• חופשת לידה קצרה מאלצת הורים לחזור לעבודה לפני שהתינוק בשל למסגרת.

• היעדר פיקוח, מחסור בכוח אדם מקצועי ומבנים לא מותאמים יוצרים סכנה ממשית.

• המטרה: יצירת מערכת חינוך לגיל הרך שהיא ציבורית, מפוקחת, נגישה ובטוחה, לצד תמיכה כלכלית יציבה למשפחות.

2. חופשת לידה בתשלום – חצי שנה

• הארכת חופשת הלידה ל־6 חודשים בתשלום מלא.

• מימון ביטוח לאומי לקיים ותוספת באמצעות קרן העושר.

• תועלות: חיזוק הקשר הורה–תינוק, הפחתת הצורך במסגרות לפעוטות צעירים, שיפור בריאות והתפתחות.

3. מסגרות עממיות- מוסד מדינה, לגילאי חצי שנה עד 6

• הקמת רשת גנים ופעוטונים עממיים, מפוקחים ומאוישים בכוח אדם מקצועי.

• עלות להורה: 500 ש"ח לחודש.

• שעות פעילות: 7:00–16:00 כולל ארוחת בוקר וצהריים.

• שעות נוספות: 100 ש"ח לשעה.

• מבנים תקניים, בטיחותיים ומותאמים לגיל הרך.

• פיקוח הדוק על יחס מטפלות–ילדים, הכשרה מקצועית וסטנדרטים תברואתיים.

4. מסגרות משלימות בבתי הספר (יסודי וחטיבת ביניים)

• פעילות עד 16:00, כולל ארוחת בוקר וצהריים.

• עלות לילד: 300 ש"ח לחודש.

• תכנים:

  • ספורט ופעילות גופנית

  • חוגים חברתיים

  • תמיכה לימודית לילדים מתקשים

  • סדנאות למיומנויות חיים

• מטרה: הפחתת חשיפה לא מבוקרת לרשתות חברתיות, חיזוק קהילה בית-ספרית, מתן מענה להורים עובדים.

5. ביטול קצבאות הילדים והפניית התקציב למערכת החינוך הציבורית

• ביטול קצבת הילדים במתכונתה הנוכחית.

• הפניית התקציב לטובת מסגרות ציבוריות איכותיות לכל ילד.

• יצירת שוויון הזדמנויות אמיתי – כל ילד מקבל שירות זהה, ללא תלות במצב הכלכלי של הוריו.

6. ביטול התוספת לחינוך האפור

• איחוד כל המסגרות תחת מערכת מפוקחת אחת.

• ביטול תשלומים פרטיים שמייצרים פערים.

• הפיכת החינוך האפור לחינוך ציבורי שקוף ומפוקח.

7. טבלת תוכנית – מבנה, עלויות ותועלות

8. המימון: השתתפות עצמית + ביטול קצבת הילדים (חלוקה מלאה מגיל חצי שנה עד י"ב).

כדי לבסס את מודל המימון על נתוני אמת, יש להבחין בין קבוצות הגיל השונות במערכת החינוך ובגיל הרך. לפי נתוני הלמ"ס ומשרד החינוך, בישראל יש כ־3 מיליון ילדים מגיל חצי שנה ועד סוף התיכון:

• חצי שנה–3: כ־450,000 ילדים

• 3–6 (טרום חובה + חובה): כ־535,000 ילדים

• א'–יב': כ־2,023,000 תלמידים

המודל קובע השתתפות עצמית של:

• 500 ש"ח לחודש לגילאי חצי שנה–6

• 300 ש"ח לחודש לכיתות א'–יב'

8.1 הכנסות מהשתתפות עצמית – לפי כל קבוצות הגיל

8.2 חיסכון מביטול קצבת הילדים

קצבת הילדים הממוצעת עומדת על כ־200 ש"ח לחודש לילד (חישוב טכני לצורך סדר גודל). בהנחה של כ־3 מיליון ילדים עד גיל 18:

8.3 טבלה מסכמת – כלל מקורות המימון:

המודל המוצע נשען על נתוני אמת: כ־3 מיליון ילדים מגיל חצי שנה ועד סוף התיכון. שילוב ההשתתפות העצמית המינימלית עם ביטול קצבת הילדים מייצר מסגרת תקציבית של למעלה מ־20 מיליארד שקלים בשנה, המאפשרת להפעיל מערכת חינוך עממית איכותית, מפוקחת ושוויונית מגיל חצי שנה ועד סוף התיכון — ללא העלאת מסים וללא העמסת עלויות כבדות על משפחות.

9. מימון משלים: שימוש בקרן העושר ועוד

• הפניית חלק מהרווחים ממשאבי הטבע למימון מערך החינוך והמשפחות.

• יצירת מנגנון יציב, רב-שנתי, שאינו תלוי בתקציב השנתי.

• השקעה בילדים כבסיס לצמיחה כלכלית עתידית.

• אפשר להעזר במתנדבים כמו הסבים והסבתות שיצאו לפנסיא שיהיו כח עזר, אפשר לרתום תיכוניסטים להיות מדריכים ילדי בית ספר יסודי ועוד.

• אפשר לשלב את החרדים לשירות לאומי במוסדות של חרדים לחסוך מהתקציבים הניתנים להם.

• אפשר לשלם חרדיות וחרדים בשרות לאומי למפעל ההזנה לחסוך מהתקציבים המופנים למטרה זאת.

• זאת מסגרת ממוסדת שאפשר לשלב בה שרות לאומי.

10. סיכום

התוכנית מציעה שינוי עומק: מעבר ממערכת מפוררת, יקרה ומסוכנת – למערכת עממית, מפוקחת ושוויונית. היא מחזקת את המשפחות העובדות, עוזרת לזוגות צעירים לבנות עצמם, יותר כסף לצריכה מהשכר המתקבל, פחות צריכת אשראי, מגינה על הילדים, ומייצרת תשתית חברתית וכלכלית יציבה לעתיד.

הצעה למודל שירות לאומי מותאם לחברה החרדית ולצמצום תקציבי תמיכה

מבוא

סוגיית שילובם של חרדים וחרדיות בשירות לאומי ובמערכות הביטחון עומדת במרכז הדיון  בישראל. לצד הדרישה לשוויון בנטל, קיימים חסמים עמוקים המונעים גיוס רחב של צעירים חרדים – בראשם החשש מפגיעה באורח החיים הדתי, ירידה ברמת האמונה, או חשיפה לסביבה מעורבת. במקביל, רבים בציבור הכללי חשים כי הם נושאים בנטל השירות והתקציבים באופן שאינו פרופורציונלי לגודל האוכלוסייה החרדית.

הצעה זו מבקשת להציע מודל שירות לאומי "לייט", המותאם לערכי החברה החרדית, ובמקביל מאפשר צמצום תקציבי תמיכה למוסדות שונים באמצעות הפניית כוח אדם חרדי לשירותים קהילתיים חיוניים.

הבעיה המרכזית: פער בין נטל השירות לנטל התקציבי

רבים בציבור המתנדבים והמתגייסים טוענים כי בעוד הם נושאים בנטל השירות הצבאי והאזרחי, התקציבים המועברים למוסדות חרדיים גבוהים משמעותית ביחס לגודל האוכלוסייה. מצב זה יוצר תחושת אי־שוויון ומתח חברתי.

במקביל, החברה החרדית עצמה מביעה חשש עמוק מהשתלבות במסגרות שירות קיימות, בשל פערי תרבות, חשש מהשפעה רוחנית, ומבנה חברתי שמרני.

עקרונות ההצעה

1. שירות לאומי מותאם תרבותית וערכית – מסגרות נפרדות, ללא חשש מערבוב מגדרי או פגיעה באורח החיים החרדי.

2. שירות בתוך הקהילה החרדית – כך נשמרת הסביבה התרבותית, ומופחתים חסמים.

3. צמצום תקציבי תמיכה למוסדות המקבלים כוח אדם חינמי – המוסדות נהנים משירות, המדינה חוסכת תקציבים.

4. הפניית כוח אדם לשירותים עירוניים וביטחוניים בערים חרדיות – חיסכון משמעותי בכוח אדם מקצועי והפנייתו למשימות אחרות.

תחומי השירות המוצעים

1. שירות לאומי במשטרה בערים חרדיות

ביישובים כמו בני ברק, אלעד, בית שמש, מודיעין עילית ושכונות חרדיות בירושלים ובמועצות מקומיות ואזוריות– ניתן לשלב צעירים חרדים כשוטרים:

• סיורים

• מוקדים

• אכיפה עירונית

• סיוע קהילתי

תועלת:

• חיסכון משמעותי בתקציבי שיטור.

• שחרור שוטרים מקצועיים למשימות אחרות שבהן קיים מחסור.

• שיפור יחסי אמון בין המשטרה לקהילה החרדית.

2. שירות לאומי במוסדות חינוך חרדיים

שילוב חרדים וחרדיות בתפקידים מגוונים:

• ניקיון ותחזוקה.

• סיוע פדגוגי.

• תפקידי הוראה.

• מטפלות וסייעות בגנים ופעוטונים.

תועלת: המוסדות מקבלים כוח אדם איכותי ללא עלות, והמדינה יכולה להפחית את התקציבים המועברים להם בהתאם.

3. שירות לאומי ברשויות המקומיות וערים חרדיות.

תפקידים אפשריים:

• פקחים

• עובדי ניקיון רחובות

• פקידים ופקידות

• עובדי גינון ותחזוקה

תועלת: העיריות נהנות מכוח אדם נוסף, והמדינה יכולה להפחית את התקציבים המועברים לרשויות אלה.

4. כח עזר בחברת קדישא וזק"א.

תפקידים כגון:

• סיוע לוגיסטי

• תחזוקה

• אדמיניסטרציא

תועלת: חיסכון תקציבי משמעותי למערך חיוני הפועל תחת עומס רב.

5. כח מוביל במערך הכשרות

שילוב חרדים בתפקידי:

• משגיחי כשרות

• סיוע למערכי בד"צים

• עבודות לוגיסטיות

תועלת: 100 אחוז הפחתת עלויות כשרות והקטנת תקציבי תמיכה ושכר.

6. כח עזר והתנדבות בעזר מציון:

• סיוע באמבולנסים

• לוגיסטיקה

• מוקדים

תועלת: חיסכון משמעותי לארגונים הפועלים על בסיס תרומות, והגדלת היקף השירות לציבור.

סיכום

המודל המוצע מאפשר:

• שילוב חרדים וחרדיות בשירות לאומי בצורה מכבדת ומותאמת.

• הפחתת תקציבים ממשלתיים למוסדות המקבלים כוח אדם חינמי.

• חיזוק השירותים העירוניים, החינוכיים והקהילתיים בערים חרדיות.

• צמצום תחושת אי־השוויון בנטל בקרב הציבור הכללי.

הצעה זו אינה מבקשת לכפות שינוי תרבותי על החברה החרדית, אלא להציע מסלול שירות ריאלי, מכבד ויעיל – כזה שמיטיב עם כלל אזרחי המדינה.

מהכסף שיחסך נוכל לקנות עוד טילים.

"ד"ר ג'מאל זחאלקה, יו"ר ועדת המעקב בחברה הערבית אמר היום (חמישי) בתוכנית "חן וישי" בכאן חדשות ברשת ב': "האסון שלנו הוא שהמשטרה הצליחה דווקא למגר את ארגוני הפשיעה בחברה היהודית ובזה היא חיסלה את המתחרים של ארגוני הפשיעה הערבים - הם התחזקו". לדבריו, המשטרה חיזקה את ארגוני הפשיעה הערבית בכך שהיא לא טיפלה בהם אלא טיפלה ביריבים" מתוך מאמר בכאן חדשות.

הצורך בתחנות משטרה ביישובים הערביים: בין קריסת הביטחון האישי לדרישה לפתרון מבפנים

דבריו של ד"ר ג'מאל זחאלקה, יו"ר ועדת המעקב בחברה הערבית, חשפו שוב את עומק המשבר בחברה הערבית ואת תחושת הנטישה מצד המדינה. זחאלקה טען כי המשטרה הצליחה למגר ארגוני פשיעה בחברה היהודית, אך בכך למעשה "חיסלה את המתחרים" של ארגוני הפשיעה הערביים – וכתוצאה מכך חיזקה אותם. לטענתו, המשטרה לא פעלה באופן שיטתי נגד ארגוני הפשיעה הערביים עצמם, והפער הזה אפשר להם להתרחב ולהעמיק את אחיזתם ביישובים.

המציאות הזו יצרה פרדוקס כואב: אזרחים ערבים רבים מוצאים עצמם מבקשים הגנה – לא מפני המדינה, אלא מפני עבריינים בני עמם. הדרישה לביטחון אישי הפכה לדרישה בסיסית, כמעט נואשת, שמגיעה מכל שכבות החברה הערבית: ראשי רשויות, אנשי חינוך, נשים, צעירים, בעלי עסקים ומשפחות שכולות.

נכונות להקמת תחנות משטרה בתוך היישובים הערביים – עם שוטרים בני המקום

על רקע המציאות הזו מתגבשת בחברה הערבית נכונות הולכת וגוברת להקמת תחנות משטרה בתוך כל יישוב ושכונה ערביים עם שוטרים ערבים. בניגוד לעבר, שבו חלקים מהציבור התנגדו לנוכחות משטרתית קבועה, כיום רבים רואים בכך תנאי הכרחי להשבת הסדר.

נכון שהשוטרים המשרתים בתחנות הללו יהיו בני המקום – ערבים מהיישוב עצמו, בעלי תעודת יושר וללא כל זיקה למשפחות פשע. שילוב כזה נתפס כבסיס ליצירת אמון בין התושבים לבין המשטרה, וכמפתח ליכולת אמיתית להתמודד עם הפשיעה מבפנים.

שוטרים בני המקום מביאים עמם יתרונות משמעותיים:

• היכרות עמוקה עם השפה, התרבות והמנהגים

• הבנה של דפוסי הפשיעה המקומיים

• יכולת ליצור קשר ישיר ואותנטי עם התושבים

• נוכחות שמרגישה טבעית ופחות מאיימת

זאת דרך מעשית לשבור את מעגל הפחד, לצמצם את כוחם של ארגוני הפשיעה, ולהחזיר את תחושת הביטחון ליישובים הערביים — לא באמצעות כוח חיצוני, אלא באמצעות שותפות אמיתית בין המדינה לבין החברה הערבית עצמה.

תחנות משטרה כבסיס לשיקום חברתי

הקמת תחנות משטרה ביישובים הערביים אינה רק מהלך ביטחוני – היא מהלך חברתי. היא עשויה:

• להחזיר תחושת ביטחון בסיסית לתושבים

• לצמצם את כוחם של ארגוני הפשיעה

• לאפשר לרשויות המקומיות לפעול ללא איומים

• לשפר את שיתוף הפעולה בין המדינה לבין החברה הערבית

במקומות שבהם קיימת נוכחות משטרתית קבועה, נרשמה ירידה באירועי ירי, סחיטה ואיומים. המשמעות ברורה: כאשר המדינה נוכחת – הפשע נסוג.

שוטרים ערבים – אבל עם תנאי סף ברורים:

אחת הדרישות המרכזיות העולות מהשטח היא שהשוטרים בתחנות הללו יהיו בני החברה הערבית עצמה. יש לכך כמה יתרונות ברורים:

• היכרות עם השפה, התרבות והמנהגים

• יכולת ליצור אמון עם התושבים

• הבנה של דפוסי הפשיעה המקומיים

• נוכחות שמרגישה פחות זרה ומאיימת

עם זאת, לצד הדרישה הזו עולה גם תנאי ברור: השוטרים חייבים להיות בעלי תעודת יושר, ללא כל זיקה למשפחות פשע או למעגלי עבריינות.

הדרישה הזו נובעת מהחשש המוצדק מפני חדירת גורמים עברייניים למערכות אכיפת החוק – תופעה שעלולה להחריף את המשבר במקום לפתור אותו. לכן, ישנה קריאה להקפדה יתרה על סינון, בדיקות רקע, ופיקוח הדוק על תהליך הגיוס.

סיכום

דבריו של ד"ר זחאלקה משקפים תחושה רחבה בחברה הערבית: הפשיעה התעצמה, והמדינה לא סיפקה מענה מספק. על רקע זה, הדרישה להקמת תחנות משטרה בתוך כל יישוב ושכונה ערביים – עם שוטרים ערבים נקיי כפיים, בני המקום – הופכת לרעיון שמקבל תמיכה רחבה.

המהלך הזה עשוי להיות צעד משמעותי בדרך לשיקום הביטחון האישי, לחיזוק אמון הציבור במוסדות המדינה, וליצירת מציאות שבה אזרחים אינם חוששים מבני עמם – אלא מרגישים מוגנים על ידי מערכת אכיפת חוק מקצועית, נגישה ומחויבת.

תעשיית האנרגיא הסולארית: תעשייה חדשה בצמיחה מתפרצת

תעשיית האנרגיא הסולארית הפכה בעשור האחרון לאחד ממנועי הצמיחה המשמעותיים ביותר בכלכלה העולמית. מעבר להיותה מקור אנרגיא נקי ומתחדש, היא מייצרת תעשייה חדשה שלמה — מפעלי ייצור, שרשראות אספקה, תעסוקה, חדשנות טכנולוגית וביקושים עצומים לחומרי גלם.

הגידול בצריכת  אנרגיות סולאריות אינו בעל ערך רק מבחינת אייכות הסביבה; הוא גם מנוע  צמיחה כלכלי גדול שמייצר מקומות עבודה חדשים, תעשיות חדשות וערך כלכלי עצום וגידול בצריכת חומרי גלם.

היקף תעשיית הפאנלים הסולאריים

תעשיית הפאנלים הסולאריים (PV) צמחה בקצב מסחרר:

• היקף שרשרת האספקה העולמית של PV הוערך בכ־104.7 מיליארד דולר בשנת 2023.

• קיבולת הייצור העולמית של מודולים זינקה מ־326 ג׳יגה־ואט ב‑2020 ליותר מ־1.3 טרה־ואט ב‑2023 — צמיחה של פי ארבע בתוך שלוש שנים.

• סין מובילה את השוק עם שליטה של מעל 80% בכל שלבי הייצור: פוליסיליקון, אינגוטים, וופרים, תאים ומודולים.

היקף זה מציב את התעשייה הסולארית כאחת התעשיות הגדולות והמשפיעות ביותר בעולם כיום.

החומרים והרכיבים בתעשיית הפאנלים הסולאריים

הפאנל הסולארי הוא מוצר מורכב המשלב חומרים מתקדמים מתעשיות שונות. הטבלה הבאה מאחדת את כל סוגי החומרים והרכיבים:

טבלת חומרים ורכיבים בתעשיית הפאנלים הסולאריים

שוק חומרי הגלם לפאנלים בלבד הוערך ב־61.57 מיליארד דולר בשנת 2023, וצפוי לצמוח בקצב שנתי של כ־8%.

למרות המספרים המרשימים — תעשייה בתולית שעדיין רחוקה ממיצוי

למרות הצמיחה האדירה, תעשיית האנרגיה הסולארית נמצאת רק בתחילת דרכה. לפי הערכות בינלאומיות, התעשייה כיום ממצה רק כ‑10% עד 20% מהפוטנציאל האמיתי שלה.

מה זה אומר

1. הביקושים גדלים מהר יותר מהייצור

העולם מאמץ סולאר בקצב מסחרר — ממשלות, תעשיות וצרכנים פרטיים. הביקוש לפאנלים, לאגירה ולתשתיות סולאריות עולה מדי יום, הרבה מעבר לקצב ההתרחבות של מפעלי הייצור.

2. השוק נמצא בגידול קבוע ומתמשך

• מפעלים חדשים נפתחים בכל העולם

• שרשראות אספקה מתרחבות

• השקעות הון גדלות

• טכנולוגיות חדשות נכנסות לשוק

3. המשמעות הכלכלית

כאשר תעשייה ממצה רק 10–20% מהפוטנציאל שלה, המשמעות היא: שוק פתוח, ביקושים עצומים, צמיחה מובטחת והזדמנויות השקעה ותעסוקה.

השפעת התעשייה על שוק העבודה

אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר של התעשייה הסולארית הוא השפעתה על שוק העבודה.

תעשייה חדשה שנבנית מאפס

הסולאר יצרה תעשייה שלמה שלא הייתה קיימת בעבר:

• מפעלי ייצור פאנלים, תאים וסיליקון

• מפעלי זכוכית סולארית

• ייצור מסגרות מתכת, כבלים וממירים

• חברות התקנה, תחזוקה ותכנון

• תעשיית אגירת אנרגיא

כל אלה יוצרים משרות חדשות, שאינן מחליפות תעשיות קיימות אלא מתווספות לכלכלה.

כמה משרות

• השקעה של אותו סכום כסף באנרגיה סולארית יוצרת פי 1.5 יותר משרות מאשר השקעה בגז ונפט.

• בשנת 2023 נוספו למגזר האנרגיא העולמי כ‑2.5 מיליון משרות חדשות — 1.5 מיליון מהן באנרגיות נקיות.

• תעשיית הנפט והגז הוסיפה רק כ‑940 אלף משרות — ורובן בתחזוקה ולא בייצור חדש.

למה הסולאר יוצר יותר משרות

1. ייצור עתיר עבודה

2. התקנה ותחזוקה מקומיות

3. חדשנות מהירה

4. שרשרת אספקה רחבה

5. השפעה עקיפה: תעשיית הסולאר כמנוע תעסוקה לתעשיות נלוות- תעשיית האנרגיא הסולארית אינה מייצרת מקומות עבודה רק במפעלי הפאנלים עצמם או בהתקנות בשטח. למעשה, אחד ממקורות הכוח הגדולים שלה הוא ההשפעה העקיפה על עשרות תעשיות אחרות, שמספקות את חומרי הגלם, הרכיבים והטכנולוגיות הדרושות לייצור מערכות סולאריות. כאשר הביקוש לפאנלים סולאריים גדל — גם הביקוש לחומרי גלם ולציוד תומך גדל בהתאם. התוצאה היא יצירת עשרות אלפי מקומות עבודה נוספים בתעשיות שלא היו קשורות בעבר לאנרגיא מתחדשת.

השוואה לתעשיות הגז והנפט

תעשיית הגז והנפט היא תעשייה ותיקה ויציבה — אך נמצאת במגמת ירידה במספר המשרות.

מגמות מרכזיות

• אוטומציה מקטינה את הצורך בכוח אדם

• השקעות חדשות קטנות יותר

• מספר המשרות הכולל נמצא בירידה במדינות רבות

השוואה ישירה:

מסקנה: תעשיית העתיד כבר כאן

תעשיית האנרגיה הסולארית אינה רק פתרון סביבתי — היא מנוע צמיחה כלכלי אדיר. היא מייצרת:

• יותר משרות

• יותר מפעלים

• יותר ביקוש לחומרי גלם

• יותר חדשנות

• יותר ערך כלכלי

ובהשוואה לגז ונפט, הסולאר מייצר יותר מקומות עבודה לכל דולר השקעה, וצומח בקצב מהיר בהרבה.

העולם נמצא בעיצומה של מהפכה תעשייתית חדשה — והאנרגיה הסולארית היא בחזית.

גם חום קיצוני וגם קור קיצוני הם סימפטומים של משבר האקלים

רבים חושבים שמשבר האקלים מתבטא רק בעלייה בטמפרטורות ובגלי חום קיצוניים. זה נשמע הגיוני — הרי כדור הארץ מתחמם. אבל בפועל, גם גלי קור חריגים הם חלק מאותו משבר בדיוק.

כדי להבין למה, צריך להבין איך המערכת האקלימית עובדת.

התחממות כדור הארץ לא יוצרת רק חום — היא יוצרת חוסר יציבות

הטמפרטורה הממוצעת של כדור הארץ עולה, אבל זה לא אומר שכל מקום יתחמם באופן אחיד. המשמעות האמיתית היא שהמערכת האקלימית כולה הופכת פחות יציבה.

כאשר מערכת מאבדת יציבות, היא מתחילה לייצר יותר קיצוניות — לשני הכיוונים: גם חום קיצוני וגם קור קיצוני.

איך זה קורה בפועל

1. התחממות הקוטב הצפוני מחלישה את זרם הסילון

זרם הסילון (Jet Stream) הוא רצועת רוחות מהירה שמקיפה את כדור הארץ ומייצבת את מזג האוויר.

כאשר הקוטב הצפוני מתחמם מהר יותר משאר העולם, הזרם הזה נחלש ומתפתל.

מה קורה אז:

• אוויר קפוא מהקוטב “בורח” דרומה

• אזורים מתונים חווים פתאום גלי קור קיצוניים

• במקביל, אזורים אחרים חווים גלי חום

כלומר — אותו שיבוש יוצר גם חום וגם קור קיצוני.

2. יותר אנרגיא באטמוספרה = יותר תנודות קיצוניות

כדור הארץ החם יותר מכיל יותר אנרגיא. זה גורם למערכת האקלימית להתנהג כמו נדנדה שמישהו דוחף חזק מדי:

• קפיצות חדות בטמפרטורות

• סופות חזקות יותר

• גלי חום וגלי קור תכופים יותר

3. שיבוש זרמי האוקיינוסים

התחממות משפיעה גם על הים. כאשר זרמים גדולים כמו זרם הגולף נחלשים או משנים מסלול, זה משפיע על מזג האוויר ביבשה.

לדוגמה:

• אירופה יכולה לקבל חורפים קרים יותר

• צפון אמריקה יכולה לקבל קיצים חמים יותר

שוב — אותו שיבוש יוצר קיצוניות לשני הכיוונים.

המסקנה: משבר האקלים הוא משבר של קיצוניות, לא רק של חום

משבר האקלים לא “מייצר רק חום”. הוא מייצר אקלים קיצוני — חם יותר, קר יותר, רטוב יותר, יבש יותר — תלוי באזור ובזמן.

המשותף לכל התופעות:

• המערכת האקלימית מאבדת יציבות

• תנודות קיצוניות הופכות נפוצות יותר

• אירועי מזג אוויר קיצוניים מתרבים

זו הסיבה שבאותה שנה אפשר לראות גם שריפות ענק וגם סופות שלג קיצוניות — שתיהן תוצאה של אותו תהליך.

למחשבה:

הרבה מתייחסים למשבר כמשבר התחממות גלובאלית, הכותרת הנכונה היא משבר האקלים ולא התחממות גלובאלית, בדבריו של דונאלד טראמפ המתנגד לתהליכים מתקנית יש הוכחה לאמור המאמר זה.

מדבריו של דונאלד טראמפ אודות שינויי מזג האוויר בארצות הברית מבחינת קור קיצוני וסופות חורף קיצוניות:

"בציוץ שפרסם היום, לעג הנשיא לקונצנזוס המדעי בנוגע לשינויי האקלים וכתב: "גל קור חסר תקדים הולך להכות ב-40 מדינות בארצות הברית. כמעט ולא ראינו דברים כאלה בעבר. האם מורדי האקלים יכולים להסביר מה קרה להתחממות הגלובלית?"" כאן חדשות.

תעשיית האנרגיא הסולארית צמחה במהירות והפכה למנוע מרכזי בכלכלה העולמית. גידול בייצור לאנרגיא נקייה, יוצרת תעשייה חדשה של ייצור, תעסוקה וחדשנות, ומגבירה ביקושים לחומרי גלם.

כיצד האשמה מנופחת גורמת לטשטוש הפשע האמיתי:

בפרשות ביטחוניות בישראל מתרחש שוב ושוב דפוס קבוע שמוביל לעיוות משמעותי בהבנת חומרת המעשים. כאשר מתגלה מעשה חמור, הנטייה הראשונית היא להדביק לו את ההאשמה הקיצונית ביותר — “בגידה”. אלא שהשימוש המוגזם במונח הזה יוצר תוצאה הפוכה: כאשר מתברר שהמעשה אינו עומד בהגדרה המשפטית של בגידה, רבים מפרשים זאת כזיכוי מלא, גם אם נותרו עבירות חמורות מאוד.

כדי להבין את הבעיה, חשוב לפרק את התהליך.

1. נקודת ההתחלה: מעשה חמור, אך לא בהכרח בגידה

במקרים כמו:

• הברחת סחורות לעזה תוך ניצול שירות מילואים

• הוצאת מסמכים מסווגים ללא אישור

• שימוש לרעה בסמכות צבאית או ביטחונית

מדובר בעבירות משמעותיות, בעלות השלכות ביטחוניות ומשמעתיות. אבל הן אינן בהכרח בגידה. בגידה היא עבירה משפטית חמורה מאוד.

2. תיאור השיח העממי: הכותרת “בגידה” משתלטת על הדיון

כאשר פרשה כזו מתפרסמת, השיח העממי מתכנס כמעט מיד לשאלה אחת: “האם זו בגידה או לא בגידה?”

זו הופכת להיות הכותרת המרכזית, והיא מכתיבה את כל האופן שבו הפרשה מובנת. הדיון כולו — בתקשורת, ברשתות ובשיחות — מתרכז רק בשאלה הזו, גם אם היא כלל אינה רלוונטית לעבירה שבוצעה.

כלומר, הכותרת עצמה קובעת את התפיסה, ולא העובדות. העיסוק בבגידה — גם אם אינו מדויק — משתלט על כל השיח, ומאותו רגע כל עבירה אחרת נדחקת לשוליים.

3. הבעיה שנוצרת: שלילת הבגידה מוחקת את חומרת הפשע האמיתי:

כאשר בהמשך מתברר שהמעשה אינו עומד בהגדרה המשפטית של בגידה, רבים מפרשים זאת כזיכוי כולל. הסיבה לכך פשוטה: אם כל השיח היה “בגידה או לא בגידה”, וברגע האמת התשובה היא “לא בגידה” — אז מבחינת רבים “אין סיפור”.

וכך נוצר מצב בעייתי:

• העבירה שכן התרחשה — כמו הברחה, ניצול תפקיד או הוצאת מסמכים מסווגים — מאבדת את חומרתה.

• רבים מרגישים כאילו “עשו רעש מכלום”, למרות שהמעשה המקורי חמור מאוד.

• הפוקוס על בגידה יוצר מצב שבו כל מה שאינו בגידה נתפס כלא משמעותי, גם אם מדובר בעבירה ביטחונית או משמעתית חמורה.

בפועל, האשמה המנופחת בתחילת הדרך גורמת לכך שהפשע האמיתי מיטשטש ונשכח.

4. דוגמאות שממחישות את התופעה

א. פרשת ההברחות לעזה

המעשה המיוחס: ניצול שירות מילואים כדי להבריח סחורות לעזה. זה מעשה חמור, בעל השלכות ביטחוניות וכלכליות.

אבל ברגע שהשיח תויג כ"בגידה", נוצרה מלכודת: אם אין בגידה — רבים מרגישים כאילו אין פשע.

בפועל, גם ללא בגידה, מדובר בעבירות חמורות של:

• ניצול תפקיד

• הברחה לאזור אויב

• פגיעה באמון בסיסי

• סיכון עקיף לביטחון

אבל כל אלה נראים “קטנים” לעומת בגידה — ולכן מתמסמסים.

ב. פרשת הנגד שהוציא מסמכים מסווגים

גם כאן: המעצר הראשוני הוצג כאילו מדובר במחבל. כאשר התברר שאין כוונת טרור — רבים פירשו זאת כזיכוי כולל.

אבל העובדה שנותר פשע ברור — הוצאת מסמכים מסווגים ללא אישור — כמעט לא זכתה להתייחסות.

5. מה בעצם קורה כאן:

הבעיה אינה משפטית — היא תודעתית.

כאשר השיח מתמקד רק באפשרות החמורה ביותר, כל דבר שאינו עומד בה — נתפס כלא חמור בכלל. זה יוצר שני עיוותים:

1. האשמה מופרזת יוצרת ציפייה מופרזת וכשהיא נשללת — הכול נופל.

2. הפשע האמיתי מאבד משמעות כי הוא “לא בגידה”, ולכן נתפס כלא חשוב.

6. למה זה מסוכן?

• זה פוגע ביכולת להבין את חומרת המעשים

• זה יוצר תחושה ש“סתם תפרו תיקים” גם כשיש עבירות אמיתיות

• זה גורם למעשים חמורים להיראות כאילו זוכו

• זה משבש את היכולת לנהל דיון רציני על ביטחון ומשמעת

7. איך אפשר לתקן את השיח

כדי למנוע את העיוות הזה, צריך:

א. להפסיק להשתמש במילה “בגידה” ככותרת אוטומטית

רק כאשר יש בסיס משפטי אמיתי.

ב. להציג את העבירה האמיתית כפי שהיא

גם אם היא “פחות דרמטית”.

ג. להבהיר שיש מדרג חומרה

לא כל מה שאינו בגידה הוא “שטות”.

ד. להפריד בין רגשות לבין הגדרות משפטיות

זעם אינו תחליף לדיוק.

סיכום

כאשר מאשימים אדם בעבירה החמורה ביותר, ואז שוללים אותה — רבים מפרשים זאת כזיכוי מלא, גם אם נותרו עבירות חמורות מאוד. זהו דפוס שמוביל לכך שהפשע האמיתי — זה שבאמת בוצע — נבלע בתוך רעש של האשמות מופרזות.

הפתרון אינו להקל בעבירות, אלא להציג אותן כפי שהן — בלי לנפח ובלי לטשטש.

לקרוא עוד:

אפשר לקשר את הפרשה הזאת למקרה זיני- על פי משפט מעל בחרם אדם לא נושא בחטא אחיו- וַיַּקְרֵב֙ אֶת–מִשְׁפַּ֣חַת יְהוּדָ֔ה וַיִּלְכֹּ֕ד אֵ֖ת מִשְׁפַּ֣חַת הַזַּרְחִ֑י וַיַּקְרֵ֞ב אֶת–מִשְׁפַּ֤חַת הַזַּרְחִי֙ לַגְּבָרִ֔ים וַיִּלָּכֵ֖ד זַבְדִּֽי: וַיַּקְרֵ֥ב אֶת–בֵּית֖וֹ לַגְּבָרִ֑ים וַיִּלָּכֵ֗ד עָכָ֞ן בֶּן–כַּרְמִ֧י בֶן–זַבְדִּ֛י בֶּן–זֶ֖רַח לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה:

מזל מועלם כתבה ספר אודות בנימין נתניהו — צופן ביבי.

ביבי כמעשה מרכבה: מנגנון פוליטי מעשה מרכבה שסך מרכיביו יוצרים יחידה אחת נבחרת.

המושג “מעשה המרכבה” משמש כאן לתיאור תופעה פוליטית מורכבת: מערכת שלמה של נרטיבים, רגשות, דימויים, זיכרונות קולקטיביים, חרדות לאומיות ותקוות ציבוריות — כולם משתלבים זה בזה ויוצרים מנגנון יציב של הנהגה. כאשר בוחנים את דמותו הציבורית של ביבי דרך העדשה הזו, מתגלה מבנה שאינו נשען על מרכיב אחד בלבד, אלא על שילוב נדיר של שכבות שמזינות זו את זו ומייצרות כוח פוליטי יציב.

המרכבה הזו פועלת בו‑זמנית בכמה מישורים: היא יוצרת סיפור גדול שממקם את המנהיג במרכזו, מייצרת תחושת ייעוד שמעניקה להנהגה ממד כמעט הכרחי, מפעילה מנגנונים רגשיים עמוקים של פחד, תקווה ושייכות, ומבססת דימוי של מומחיות ובלעדיות שמחזק את תחושת התלות הציבורית. בנוסף, היא הופכת משברים להזדמנויות — כל אירוע מאתגר נטמע בתוך הנרטיב הרחב ומחזק אותו, במקום לערער אותו. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו: הנרטיב מחזק את הרגש, הרגש מחזק את התמיכה, והתמיכה מחזקת את הנרטיב.

במקביל, המרכבה מייצרת זהות קבוצתית ברורה: תמיכה פוליטית הופכת להשתייכות, והשתייכות הופכת לנאמנות. זהו מנגנון שמעניק יציבות לאורך זמן, גם כאשר המציאות משתנה או מתערערת. לבסוף, יכולת הישרדות פוליטית גבוהה — בניית בריתות, פירוק יריבויות, תזמון מדויק של מהלכים — משלימה את המבנה והופכת אותו למערכת שלמה, כמעט אוטונומית, שממשיכה לפעול גם כאשר נדמה שהכול סביבה רועד.

כמו ביבי כך פוטין.

הכתובה נכתבה תחילה ככתובה רגילה בעניין הרפורמות במשרד התרבות, ולחזק טיעון ציטטתי מתהלים גם ממזמור מאה וחמישים. והיום למדתי מזמור מאה חמשים והראש כיוון לשם אז התאמתי כתובה שכתבתי עם הרובוטית לכתובת לימודי תהלים, עם הרחבות.

הַ֥לְלוּיָ֨הּ | הַֽלְלוּ-אֵ֥ל בְּקָדְשׁ֑וֹ הַֽ֝לְל֗וּהוּ בִּרְקִ֥יעַ עֻזּֽוֹ: הַֽלְל֥וּהוּ בִגְבוּרֹתָ֑יו הַֽ֝לְל֗וּהוּ כְּרֹ֣ב גֻּדְלֽוֹ: הַֽ֭לְלוּהוּ בְּתֵ֣קַע שׁוֹפָ֑ר הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּנֵ֣בֶל וְכִנּֽוֹר: הַֽ֭לְלוּהוּ בְתֹ֣ף וּמָח֑וֹל הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּמִנִּ֥ים וְעוּגָֽב: הַֽלְל֥וּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁ֑מַע הַֽ֝לְל֗וּהוּ בְּֽצִלְצְלֵ֥י תְרוּעָֽה: מזמור מאה וחמישים.

מחול, שירה וניגון כלימודי ליבה: קריאה מן המקורות לעיצוב חינוך עממי שלם

הדיון על מהותם של לימודי ליבה בישראל מתמקד לרוב במתמטיקה, אנגלית ומדעים. אך מבט מעמיק במקורות התרבותיים והרוחניים של העם היהודי מגלה תמונה רחבה בהרבה: לאורך התנ״ך כולו, ובמיוחד בספר תהילים, מופיעים שוב ושוב השירה, המחול והנגינה כיסודות מרכזיים בזהות הלאומית, הרוחנית והעממית של ישראל. אם כך, מדוע תחומים אלה אינם נחשבים כיום חלק בלתי נפרד מהחינוך העממי, אלא נדחקים לשולי “חוגים” או “תוספות בתשלום”.

בשירת תהלים נלמדת גם התפילה גם במזמור נלמד שהביטוי הרוחני‑תרבותי של עם ישראל אינם שלמים ללא מוזיקה, תנועה וקול ושירה.

הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים:  יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם:  יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ: מזמור מאה ארבעים ותשע.

1. השירה והנגינה כמנוע רוחני ולאומי

בכמה פרקי תהילים אנו מוצאים קריאה מפורשת לשיר, לנגן ולזמר:

שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד:  נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי:  עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: אוֹדְךָ בָעַמִּים יְהוָה וַאֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים:  כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ וְעַד שְׁחָקִים אֲמִתֶּךָ: תהלים מאה ותשע.

אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי:

עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר:

השירה היא אינה מותרות — היא יסוד תרבותו של עם ישראל כעם מאמין והמתפלל לאלהיו.

2. המחול ככלי לביטוי עממי וחברתי

במזמור 149 נאמר:

הַלְלוּיָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים: יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם: יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ:

מזמור זה מציג את המחול כחלק טבעי ומהותי מהחיים הרוחניים והעממיים של עם ישראל. המחול אינו רק אמנות; הוא שפה של שמחה, של חיבור ושל קהילה. הוא מאפשר ביטוי גופני‑רגשי שאינו פחות חשוב מקריאה וכתיבה.

תחילת תפילת הלל של הבנים את בורא עולם:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: שמות.

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה:

יָשִׁיר

תפילת הלל של הבנות את בורא עולם כעונה להם לשמע אזניהם ורואות עינהם של הבנים:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָֹה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם: שמות.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם

בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת:

3. ריבוי כלים, ריבוי קולות – חינוך למורכבות

במזמור מאה וחמישים מופיעה רשימה עשירה של כלי נגינה: שופר, נבל, כינור, תוף, מחול, מינים, עוגב, צלצלים. המסר ברור: התרבות הישראלית הקדומה ראתה במוזיקה עולם מגוון ורב‑קולי. היא לא צמצמה את החינוך לתחום אחד, אלא טיפחה יצירה רחבה, עמוקה ומגוונת.

מערכת חינוך המבקשת לגדל בני אדם שלמים צריכה לאפשר לתלמידים לפתח את הקול הייחודי שלהם — תרתי משמע.

4. מחקר מודרני מאשר את מה שהתורה הנביאים והכתובים ידעו ואמרו מזמן

מחקרים עכשוויים מראים:

• מוזיקה משפרת יכולות קוגניטיביות

• מחול מפתח מודעות גופנית, ריכוז ויצירתיות

• שירה מחזקת ביטחון עצמי ויכולת ביטוי

• אמנויות מגבירות תחושת שייכות ומפחיתות נשירה

כלומר, מה שהמקורות מציגים כבסיס רוחני‑תרבותי, המדע המודרני מאשר ככלי חינוכי חיוני.

5. מדוע זה צריך להיות לימודי ליבה?

כי ליבה אינה רק “מה שצריך כדי לעבור בגרות”. ליבה היא מה שמחנכת את אדם.

אם התרבות היהודית רואה במחול, שירה וניגון חלק מהותי מהחיים הרוחניים והעממיים, ואם המחקר המודרני רואה בהם כלים חיוניים להתפתחות הילד — אין סיבה שהם יישארו “חוגים בתשלום” או “חינוך אפור”.

הם צריכים להיות חלק מהחינוך העממי, נגישים לכל ילד בישראל, ללא קשר למעמד כלכלי.

סיכום: חזרה אל המקורות, מבט אל העתיד

הפסוקים מתהילים אינם רק שירה עתיקה; הם מפת דרכים לחברה בריאה, יצירתית ומחוברת לעצמה. הם מזכירים לנו שהחינוך אינו רק הכנה לשוק העבודה, אלא טיפוח נפש, רוח וקהילה.

אם ישראל רוצה להיות חברה שמטפחת יצירתיות, עומק תרבותי וחוסן נפשי — עליה להחזיר את האמנויות למרכז הבמה החינוכית.

לא כתוספת. לא כמותרות. אלא כליבה.

עם ישראל הוא עם רב, יש בו את כל המינים והסוגים והרבה מהמינים וסוגים נלמדו מעם ישראל בגולה שבורא עולם הפיצהו וזרה אותנו בגויים, יש להוסיף תחומים לפרסים ותגמולים על מצוינות והצלחה ולא לגרוע. וכל המוסיף מוסיפים לו (תקציב לפרסים):

כֹּ֣ל הַ֭נְּשָׁמָה תְּהַלֵּ֥ל יָ֗הּ הַֽלְלוּיָֽהּ: מזמור מאה וחמישים.

שירת נשמה כמו שאומרים... SOUL...