הֲיִקְבַּ֨ע אָדָ֜ם אֱלֹהִ֗ים כִּ֤י אַתֶּם֙ קֹֽבְעִ֣ים אֹתִ֔י וַֽאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה קְבַֽעֲנ֑וּךָ הַֽמַּעֲשֵׂ֖ר וְהַתְּרוּמָֽה׃ בַּמְּאֵרָה֙ אַתֶּ֣ם נֵֽאָרִ֔ים וְאֹתִ֖י אַתֶּ֣ם קֹֽבְעִ֑ים הַגּ֖וֹי כֻּלּֽוֹ׃ הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָֽאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֨רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִֽיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי׃ וְגָֽעַרְתִּ֤י לָכֶם֙ בָּֽאֹכֵ֔ל וְלֹֽא־יַשְׁחִ֥ת לָכֶ֖ם אֶת־פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וְלֹֽא־תְשַׁכֵּ֨ל לָכֶ֤ם הַגֶּ֨פֶן֙ בַּשָּׂדֶ֔ה אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ מלאכי.

וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

מבחינת שיח ימינו אנו זה הנושא המדובר והחם בחדשות ופאנלים וכו.

יען כי, אנו לא כל כך ארץ חפץ בעת הזאת יען כי יש נסיגה באישור הגויים אותנו ומשכך יש סימפטומים של אנטישמיות וכו..

במלאכי גם ניתן לזהות משוואת ה- IF THEN... אם תעשו ככה וככה אז יהיה ככה וככה..

במשוואה הזאת נלמדת המשוואה שאם נעשה ככה וככה כפי שנזכר מעלה בספר מלאכי, אז יתקיים זה:

וְלֹֽא־תְשַׁכֵּ֨ל לָכֶ֤ם הַגֶּ֨פֶן֙ בַּשָּׂדֶ֔ה אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

וְלֹֽא־תְשַׁכֵּ֨ל

מהמילה שכול.

וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

אם יאשרו לא תהיה מלחמה.

זאת הבעיה, וזה הפתרון המוצע על פי תורה, על פי דבר בורא עולם:

וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִֽיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי׃

בזאת תבחן את בורא עולם, זה כמו ניסים, אם תעשה ככה יקרה הנס הזה, וכן, תבחן את בורא עולם, תעשה את זה ואז תראה... יבוא נס. ויש לך רשות לעשות, לבחון את בורא עולם בזאת, ואחר כך נדבר כמו שאומרים..

וככה בשביל הכיף...

מאמר פרשנות: הברית שמציבה גבולות — מאולמרט מול בוש ועד נתניהו מול טראמפ

בפוליטיקה הישראלית יש כלל לא כתוב, אך כמעט תמיד נוכח: ישראל אינה אומרת את ההפך מנשיא ארצות הברית, במיוחד כאשר היחסים בין המנהיגים קרובים והברית האסטרטגית נמצאת במרכז הבמה.

הדפוס הזה בלט היטב אחרי מלחמת לבנון השנייה, והוא ניכר גם במציאות המדינית של ימינו.

🔵 2006: אסד שולח מסרים — וישראל מביטה לוושינגטון

לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשאר אל־אסד העביר מסרים ברורים על נכונות לחידוש מו״מ עם ישראל. במקביל, ממשל בוש ראה בסוריה חלק מ“ציר הרשע” והתנגד לכל מהלך מדיני מולה.

באותה תקופה:

• אהוד אולמרט שקל את האפשרות להידבר עם אסד.

• שמעון פרס, אז נשיא המדינה, הדגיש שוב ושוב את מרכזיות הברית עם ארה״ב.

• והמציאות הייתה פשוטה: ישראל לא תפתח מהלך אסטרטגי שסותר את עמדת הבית הלבן.

הדבר לא תמיד נאמר במפורש, אך הוא היה ברור לכל מי שעקב אחר המערכת המדינית.

🔵 המסר לאסד: לא אומרים את ההפך מבוש

בכתבה שפורסמה ב־YNET ב־21.12.2006, אולמרט נשאל ישירות האם ישראל העבירה לאסד מסר שונה מזה של בוש. הוא לא אמר “כן”, אבל גם לא אמר “לא”. הוא פשוט חזר על העיקרון: ישראל מתואמת עם ארצות הברית.

בפועל, זה היה קו הגבול: אם וושינגטון מתנגדת — ירושלים לא תתקדם.

🔵 2020–2024: נתניהו מול טראמפ — אותה דינמיקה, שמות אחרים

הדפוס הזה לא נעלם. הוא רק לבש פנים חדשות.

בימי טראמפ, היחסים האישיים בינו לבין נתניהו היו מהצמודים שידעה ישראל עם נשיא אמריקאי. במצב כזה, ראש ממשלה ישראלי:

• לא יסתור את הנשיא האמריקאי בפומבי,

• לא יאמר את ההפך ממנו,

• ולא ייזום מהלך אסטרטגי שסותר את עמדת הבית הלבן.

גם כאשר היו פערים בעמדות, הם נותרו מאחורי הקלעים. הצורך לשמור על הברית ועל הגיבוי האמריקאי גבר על כל רצון לייצר מחלוקת פומבית.

🔵 סיכום: מה שרואים משם — לא תמיד רואים מפה

ההיסטוריא הפוליטית שלנו מלמדת שוב ושוב: מה שמנהיגים אומרים כשהם “כאן” — לא תמיד עומד כשהם מגיעים “לשם”.

כך היה אצל שרון, אצל אולמרט, אצל נתניהו — וכך ייתכן שיהיה גם אצל נפתלי בנט.

בנט עצמו כבר השמיע בעבר אמירות נחרצות על ההסכמים שנחתמו בתקופת טראמפ, צייץ על מה שלדעתו “לא היה נותן שיקרה”, והציג קווים אדומים ברורים. אבל הפוליטיקה הישראלית מלמדת אותנו שיערות כאלה הן לא סוף פסוק — הן רק צילום רגעי של נקודת מבט מסוימת בזמן.

בעוד עשור, אם יעמוד בנט בעמדה שבה הוא נדרש לקבל החלטות אסטרטגיות בזירה אזורית רותחת, ייתכן מאוד שיגלה — כמו קודמיו — שהמציאות מורכבת יותר מהציוצים. ובאותו רגע, לא יהיה מפתיע אם עיתונאי כמו ירון אברהם ישלוף את אותם משפטים ישנים ויציב אותם מול המעשה החדש. בדיוק כפי שהראו לנתניהו את דבריו על אולמרט, וכפי שהראו לשרון את דבריו על עצמו.

כי בסופו של דבר, מנהיגים רואים משם מה שלא ראו מפה. המידע שונה, האחריות שונה, והמרחב האסטרטגי שונה. הצהרות של “אני לעולם לא…” הן לעיתים רק עדות לכך שהאדם עדיין לא עמד מול המציאות שמחייבת אותו לשנות כיוון.

ולכן, מה אפשר לומר עכשיו?

בואו נחכה ונראה איך זה ייגמר. עוד לא נגמר — אפילו לא קרוב. ובמזרח התיכון, כמו שאנחנו יודעים היטב, יום שישי זה רחוק. הרבה מאוד יכול לקרות עד אז.

אחריותה של ישראל בעידן של הסכמים חדשים.

הדיון סביב מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון, ובפרט סביב יחסיה עם איראן, מעורר מטבע הדברים מחלוקות ורגשות עזים. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, פועל לפי תפיסת עולמו ולפי האינטרסים שהוא רואה כחשובים לבוחריו ולמדינתו. זוהי זכותו המלאה לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמים — גם אם הם מתמקדים רק במיצרי הורמוז או בנושאים מצומצמים אחרים.

אולם לצד זאת, קיימת אמת בסיסית שאינה משתנה: לישראל יש אחריות על ביטחונה, וזכותה המלאה להגן על עצמה מפני איום קיומי. ההיסטוריא הישראלית מוכיחה כי כאשר נדרשנו לפעול — פעלנו. לעיתים לבד, לעיתים בשיתוף פעולה, אך תמיד מתוך הבנה שאין לנו את הפריבילגיא להמר על עתידנו.

ישראל הייתה הראשונה לתקוף את איראן, עוד לפני שארצות הברית הצטרפה למערכה. פעולה זו סימנה לעולם כולו שישראל לא תחכה לאיש כאשר מדובר בביטחונה. גרמניה עצמה הכירה בכך כאשר קאנצלר גרמניה אמר שישראל "עושה את העבודה בשביל האנושות" — ביטוי להכרה בינלאומית בכך שהמאבק נגד התגרענות איראן אינו רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס עולמי.

גם אם ארצות הברית תבחר להעמיק את יחסיה עם איראן, ואף להקים שם נציגות דיפלומטית כפי שעשתה בלבנון — אין בכך כדי לשלול את זכותה של ישראל לפעול היכן שנדרש כדי להבטיח את ביטחונה. האחריות העליונה של כל ממשלה בישראל היא להגן על אזרחיה, גם אם הדבר כרוך בהחלטות קשות.

לכן חשוב שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יבהיר לנשיא טראמפ כי ישראל תמשיך לשמור לעצמה את חופש הפעולה המלא. לא מתוך רצון לעימות, אלא מתוך הכרח ביטחוני. ישראל אינה מחפשת מלחמות — אך גם אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מאיומים.

ובמקביל לממד המדיני‑ביטחוני, ישנו גם הממד הרוחני והזהותי, שאי אפשר להתעלם ממנו: שיהיה ברור — לעם ישראל יש את מלך העולם. בורא עולם הוא האבא שלנו. האמונה הזו אינה סיסמה; היא מקור כוח. היא מעניקה לעם הזה עמידות, ביטחון פנימי ויכולת לעמוד זקוף גם מול אתגרים כבדים. עם ישראל הוא העם הנבחר, לא מתוך עליונות אלא מתוך אחריות — אחריות מוסרית, רוחנית והיסטורית להיות אור לגויים ולעמוד מול סכנות כאשר העולם מהסס.

בסופו של דבר, ישראל היא מדינה ריבונית, חזקה, אחראית — והיא תמשיך לפעול מתוך שילוב של תבונה, עוצמה ואמונה. לא מתוך פחד, אלא מתוך ידיעה ברורה שיש לה גם את הכוח וגם את הזכות להגן על עצמה ועל עתידה.

✨ ערבות הדדית, אחריות קולקטיבית ואנטישמיות מודרנית

כיצד אמת תורנית פנימית הופכת לכלי נשק חיצוני

הגל האנטי־ציוני ששוטף את אירופה מאז תחילת המלחמה בישראל הפך במהירות לתופעה רחבה בהרבה: הוא אינו מכוון רק נגד מדינת ישראל, אלא נגד יהודים באשר הם — יהודים בצרפת, בבריטניה, בבלגיה, בארה״ב ובכל מקום שבו הם חיים.

כדי להבין מדוע אנטי־ציונות הופכת כמעט אוטומטית לאנטישמיות, צריך לחזור למושג יסוד ביהדות: ערבות הדדית. דווקא שם נמצא ההסבר העמוק ביותר לתופעה.

.

1️⃣ ערבות הדדית בתורה: אחריות פנימית, לא אשמה חיצונית

התורה מלמדת שהעם היהודי הוא גוף אחד — לא רק מבחינה לאומית, אלא מבחינה רוחנית ומוסרית. הקשר הזה מופיע בשלושה סיפורים מרכזיים:

1.1. פרשת “מעל בחרם” — חטא היחיד משפיע על הכלל

כאשר עכן מעל בחרם, ה׳ אומר ליהושע:

ה׳ אינו אומר “חטא עכן”, אלא “חטא ישראל”. החטא של היחיד מוגדר כחטא של העם כולו.

המסר: העם הוא יחידה אחת. כאשר חלק ממנו נפגע מוסרית — כולם מושפעים.

וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם– לימודים מפרשת מעל בחרם.

וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם– וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ– עכרתם את מחנה ישראל- לימודים מפרשת מעל בחרם.

2.2. פרשת פנחס — זכות היחיד מצילה את הכלל

כאשר פנחס פועל לעצור את המגפה, התורה אומרת:

מעשהו של אדם אחד מציל את העם כולו.

המסר: כשם שחטא היחיד משפיע — כך גם צדקתו.

בפרשה זאת מדובר על הערבות ההדדית, חלק מהעם חוטא או אדם אחד חוטא וכל העם נענש– וַיִּפְּל֤וּ עַל-פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָֽרוּחֹ֖ת לְכָל-בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶֽחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף– במקביל גם הפוך גם בזכות צדיקות של אדם אחד, נושע כל העם– וַיִּקַּ֨ח אַֽהֲרֹ֜ן כַּֽאֲשֶׁ֣ר | דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֨רָץ֙ אֶל-תּוֹך הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת-הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל-הָעָֽם– פרשת קרח חקת.

.

2.3. בני ראובן, גד וחצי שבט מנשה — יהודים מחוץ לגבול ישראל

כאשר הם מבקשים להתיישב בעבר הירדן המזרחי, פנחס מזהיר אותם:

המסר התורני ברור: יהודי מחוץ לגבול ישראל הוא חלק מהעם. אין הבדל בין יהודי בארץ ליהודי בניכר. מעשיו של אחד משפיעים על הכלל — לטוב ולרע.

זהו עיקרון של אחריות הדדית פנימית, לא של אשמה חיצונית.

המקרה היה בעת שהיו משבטי ישראל שהתנחלו בארץ והיו משבטי ישראל שנשארו בחוץ לארץ. היתה סכנה שאלה שנשארו בחוץ לארץ יחטאו בדבר. מבחינה רעיונית בסיסית, מפרשה זאת נלמד חוק הערבות הדדית- גם במקרה והחטא יעשה בחוץ לארץ, הדין יוחל גם על אלה שעלו לארץ.

2️⃣ האנטישמיות אינה מעוותת את הערבות — היא מנצלת אותה

האנטישמיות לאורך הדורות לא המציאה את הקשר בין יהודים. היא גם לא עיוותה אותו. היא פשוט זיהתה אותו — והפכה אותו לכלי נשק.

ביהדות: ערבות = דאגה, אחריות, סולידריות.

באנטישמיות: ערבות = “אתם עם אחד — ולכן כולכם אשמים.”

האנטישמי אינו טועה בכך שהוא רואה ביהודים עם אחד. הוא טועה בכך שהוא הופך אחדות רוחנית למטרה קולקטיבית.

3️⃣ מדוע אנטי־ציונות הופכת לאנטישמיות

כי אנטי־ציונות אינה רק ביקורת על מדיניות. היא מבוססת על שלילת עצם קיומה של מדינת היהודים.

וברגע שמדינת היהודים אינה לגיטימית — גם העם היהודי כולו הופך ללא לגיטימי.

וכך נוצר הטשטוש:

• יהודי = ישראלי

• ישראלי = ציוני

• ציוני = “אויב”

ומכאן הדרך קצרה לשריפת חנויות יהודיות, כתובות נאצה על בתי כנסת ופיגועים נגד יהודים שאינם אזרחי ישראל.

4️⃣ בני ראובן וגד — מודל להבנת המציאות של היום

בדיוק כפי שבני ראובן וגד היו מחוץ לגבול ישראל אך חלק מהעם — כך גם יהודי בלגיה, צרפת, בריטניה או ארה״ב.

האנטישמיות אינה מבחינה:

• לא בין דתיים לחילונים

• לא בין ישראלים ליהודי התפוצות

• לא בין תומכי ישראל למבקריה

היא רואה עם אחד — בדיוק כפי שהתורה מתארת, אך בצורה מסוכנת.

הצד המזרחי של הירדן אינו נחשב ארץ קודש ועדיין החוקה בצד הזה במשילות שני השבטים וחצי, במשילות ישראל- היא כתורת ישראל וכתורת ישראל אסור לזבוח בצד המזרחי וכתורת ישראל יעשה או לא יעשה מתוקף היותו שטח ברית. צריך גם לחשוב על העת הזאת, שחלק מעם ישראל בגולה אך לא בשטח ברית. 

5️⃣ אירופה: עיוורון מסוכן שמאפשר לאנטישמיות לפרוח

אירופה אינה “מחבקת את חמאס”, אך היא מתקשה לזהות אנטישמיות חדשה:

• הפגנות פרו־פלסטיניות הופכות לזירה של הסתה

• ניאו־נאצים ואסלאמיסטים קיצוניים משתלבים בהן

• תקשורת מטשטשת בין ביקורת לגיטימית לבין דמוניזציה

• אוניברסיטאות מאפשרות הפחדת סטודנטים יהודים

• משטרות מגיבות באיחור

• פוליטיקאים חוששים להתעמת עם קהילות מהגרים

התוצאה: אנטי־ציונות הופכת למנגנון שמאפשר לאנטישמיות עתיקה להרים ראש.

6️⃣ סיכום: התורה מסבירה את המציאות — והאנטישמיות מנצלת אותה

אחד המאפיינים הבולטים של אנטישמיות לאורך ההיסטוריה הוא הטענה שכל יהודי אחראי למעשי יהודי אחר. האנטישמי אינו ממציא את הקשר הזה — הוא מנצל אותו.

ביהדות:

• ערבות = אחריות פנימית, דאגה וסולידריות

• “כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה”

• “חָטָא יִשְׂרָאֵל” — חטא היחיד משפיע על הכלל

• “וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה” — זכות היחיד מצילה את הכלל

• “יִקְצֹף עַל כָּל יִשְׂרָאֵל” — גם יהודי מחוץ לגבול הארץ משפיע על העם כולו

באנטישמיות:

• ערבות = אשמה קולקטיבית

• “ישראל עשתה משהו — כל יהודי בעולם אשם.”

• “יהודי בצרפת אחראי למלחמה בעזה.”

• “יהודי בבריטניה צריך לשלם על החלטות ממשלת ישראל.”

הוא לוקח עיקרון שנועד לחזק את העם — ומפעיל אותו כהצדקה לפגיעה בעם.

✨ התורה: אחדות מוסרית

❌ האנטישמיות: אשמה קולקטיבית

העיקרון התורני העתיק — שנועד לחזק את העם — מופנה נגדו בצורה מסוכנת.

האנטישמיות אינה מעוותת את הערבות ההדדית — היא מנצלת אותה כדי לפגוע בעם שממנו היא נובעת.

.

⚠ למחשבה:

במקרה הזה יאיר לפיד קישר בין אנטי מדיניות מדינת ישראל בשטחים ליהודים אזרחי שבדיא:

זאת אומרת שהפגנות פרופלסטינאיות בשבדיא שמכוונות גם לקהילה היהודית בשבדיא היא לא מקרית. יאיר לפיד רתם את הגולים בשבדיא למאבק נגד שרה בממשלת שבדיא לנוכח הדיעות הפרו פלסטינאיות שלה שלא היה להם קשר עם היהודים אזרחי שבדיא.

אסור לחברי כנסת לרתום גולים יהודים בכל מקום בעולם נגד השלטונות בארצות אלה. וזה מה שיאיר לפיד עשה בשבדיא.

שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר-יְהוָ֥ה לְדָוִ֑ד אֵ֝ת כָּל-עֻנּוֹתֽוֹ:

אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לַיהוָ֑ה נָ֝דַ֗ר לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב:

אִם-אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם-אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל-עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי:

אִם-אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה:

עַד-אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַיהוָ֑ה מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב: תהלים- מזמור שנים ושלושים ומאה.

צריך לחשוב על זה בהקשר של זה:

וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְהוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) רַגְלָי:  וְעַתָּה הֵנִיחַ יְהוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע:  וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי:

אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ

צריך לחשוב על זה

מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ

בהקשר לדוד שנשבע השבועה הזאת ונלחם את המלחמה הזאת:

שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר-יְהוָ֥ה לְדָוִ֑ד אֵ֝ת כָּל-עֻנּוֹתֽוֹ:

אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לַיהוָ֑ה נָ֝דַ֗ר לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב:  

אִם-אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם-אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל-עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי:

אִם-אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה:  תהלים- מזמור שנים ושלושים ומאה.

כדי שזה יתקיים:

עַד-אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַיהוָ֑ה מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב:  תהלים- מזמור שנים ושלושים ומאה.

איזו מלחמה נלחם דוד כדי לקיים את שקיים שלמה בנו:

נָב֥וֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָ֑יו נִ֝שְׁתַּחֲוֶ֗ה לַהֲדֹ֥ם רַגְלָֽיו:

קוּמָ֣ה יְ֭הוָה לִמְנוּחָתֶ֑ךָ אַ֝תָּ֗ה וַאֲר֥וֹן עֻזֶּֽךָ:

כֹּהֲנֶ֥יךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶ֑דֶק וַחֲסִידֶ֥יךָ יְרַנֵּֽנוּ:  תהלים- מזמור שנים ושלושים ומאה.

תהלים- מזמור חמישה ושלושים ומאה. – לימודי תורה.

ובא מאדני ובא חמינאי ובא נסראללה ואומר לא, ולא מקבל את דבר התורה הזה:

וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַיהוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו:  וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה: וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי יְהוָה עִמָּךְ: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל נָתָן לֵאמֹר:  לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר יְהוָה הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי:  כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן:  בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים: וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל:  וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ וָאַכְרִתָה אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה: וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ יְהוָה כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ יְהוָה:  כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם: אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם:  וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:  וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם:  כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּכְכֹל הַחִזָּיוֹן הַזֶּה כֵּן דִּבֶּר נָתָן אֶל דָּוִד: שמואל.

מדאני אומר שהוא לא מקבל את זה:

וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה:

חמינאי והחבר'ה של נסראללה וסינוואר לא מקבלים  את זה:

וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה:

ואת זה:

כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ:

ואת זה:

הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם:

ואת זה:

אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן:

ברגע זה ממש יש בארץ הזאת יהודים מזרע דוד שחמינאי וחבריו רוצים להשמיד כאומרים שהם לא מכבדים את הדבר הזה:

וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ:  וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם:

מלחמה מלחמה, יש קונפליקטים, אך לא קונפליקטים כאלה, זה אסור לאויבי ישראל לבקש וגם לישראל יש איסור לבקש את ארץ הארזים שנתן בורא עולם לבני לוט.

תראה,

סוף הסיפור ידוע, יהיה שלום, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה ועם ישראל יבנה בית לבורא עולם בירושלים וכווווול הגויים יבואו לירושלים לאמר הללו-יה ותודה לבורא עולם. זה סוף הסרט. אתה צריך לחשוב איך אתה ממשיך מפה הלאה כשסוף הסרט ידוע לך.

הכל צפוי והרשות נתונה כפי שאמרו אבות ישראל.

(ואתה, כן אתה, הדברים הנ"ל אמורים גם לך, איך לך טעם ל"השקיע" למען היותך הזאת בירושלים) .